זילברגרץ נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל

החלטה

החלטה זו עניינה בשאלת פסיקת הוצאות לטובת העותר.

העתירה, שהוגשה ביום 13.03.13, עוסקת בהוצאתו של העותר, קצין במשטרת ישראל, לפרישה מוקדמת לגמלאות בגיל 58, החל מיום 30.05.13.

ביום 10.03.13, בטרם הוגשה העתירה, ניתנה החלטת המשיב להאריך את שירותו של העותר בחצי שנה נוספת, עד ליום 30.11.13. אעיר כי הצדדים חלוקים על המועד בו התקבלה ההחלטה בידי העותר – ביום 11.03.13 או ביום 18.03.13. כמו כן, ביום 16.06.13 אישר המשיב את בקשתו (הנוספת) של העותר להאריך את שירותו בשישה חודשים נוספים עד ליום 31.05.14.

בדיון בעתירה הצעתי לצדדים כי העתירה תימחק, תוך שמירת טענותיהם של הצדדים, לרבות זכותו של העותר להגיש עתירה חדשה עובר למועד סיום שירותו במשטרה, ככל שזה לא יוארך פעם נוספת. זאת, בהינתן שצפויים להתקבל נהלים חדשים במשטרה בנושאי הסדרי הארכת השירות במשטרה או קיצורו, ולאור הארכת שירותו של העותר עד ליום 31.05.14. כמו כן, הצעתי כי הצדדים יגישו טיעון בכתב לעניין פסיקת הוצאות בתיק זה. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט וניתן לה תוקף של פסק דין.

העותר טוען כי יש לפסוק לטובתו הוצאות משפט ריאליות ושכר טרחת עורך דין באשר הוא עומד בתנאים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסארסה נ' שר השיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994). לטענתו, היה צידוק בהגשת העתירה, שכן לא היתה הצדקה להוצאתו המוקדמת והכפויה לגמלאות מטעמי גיל, וכן משום שמדיניות המשיב הינה מפלה ודינה להתבטל נוכח ההלכה שנקבעה בבג"צ 1268/09 זוזל נ' נציב שירות בתי הסוהר (27.08.12). כן נטען שהעותר מיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו מול הגורמים המוסמכים, לא היה שיהוי בהגשת העתירה, ועצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטתו הקודמת, על אף שהנסיבות לא השתנו, למעט הגשת העתירה.

מנגד, טוען המשיב כי אין לפסוק הוצאות לטובתו של העותר, בהוסיפו כי יש לפסוק לטובתו הוצאות בגין ההליך כולו. לטענת המשיב, החלטתו ניתנה בטרם הגשת העתירה, ועל כן לא היה מקום להגישה. עוד טוען המשיב כי העתירה מופנית נגד החלטתו מיום 12.09.12, אשר נודעה לעותר, לכל המאוחר, ביום 11.10.12. משכך, לטענת המשיב, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר של חמישה חודשים לכל הפחות. המשיב מוסיף וטוען כי במסגרת העתירה לא ניתן הסעד המבוקש, שכן ההחלטה להאריך את שירותו של העותר ניתנה בטרם הגשת העתירה, ומכאן שהמשיב לא חזר בו מהחלטה קודמת בעקבותיה. לטענת המשיב, גם ההחלטה על הארכת שירותו של העותר עד ליום 31.05.14 התקבלה בעקבות בקשה נוספת שהגיש העותר. החלטה זו, כך נטען, ניתנה ללא קשר להגשת העתירה אלא היא מהווה המשך של החלטה קודמת שניתנה בעניינו של העותר. בהקשר זה טוען המשיב כי על אף שהתקבלו שתי החלטות חדשות בעניינו של העותר, בחר העותר להמשיך ולנהל הליך משפטי. לבסוף טען המשיב כי העותר לא המציא קבלות על הוצאות שכר הטרחה שנשא בהן (אליבא דעותר – 30,000 ₪), כך שטענותיו בעניין זה נטענו בעלמא.

בפרשת אל נסארסה נקבעו הקריטריונים לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת עותר שהחליט לחזור בו מעתירתו: ".1 האם היה צידוק בהגשת העתירה; 2. האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו וטרם שפעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; 3. האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; 4. האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בבית המשפט" (שם, בעמוד 217; ההדגשה שלי).

החלטתו של המשיב להאריך את שירותו של העותר עד ליום 30.11.13 התקבלה ביום 10.03.11, ואילו העתירה הוגשה ביום 11.03.11, כך שההחלטה לא התקבלה בעקבות הגשת העתירה. התנאי הרביעי שנקבע בפרשת אל נסארסה אפוא אינו מתקיים בענייננו, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו של העותר לפסיקת הוצאות לטובתו. לא נעלמו מעיני טענת העותר באשר למועד בו הגיעה לידיו החלטת המשיב מיום 10.03.13, וכן טענתו לפיה פנייתו (מיום 03.03.13) לקבלת הפרוטוקולים בעניין אי הארכת שירותו לא נענתה עד למועד הגשת העתירה. ואולם, בכך אין כדי לשנות את המסקנה לפיה שירותו של העותר לא הוארך בעקבות הגשת העתירה.

אוסיף עוד כי לא מצאתי שזהו המקרה בו יש לפסוק הוצאות לטובת העותר, גם לנוכח העובדה ששירותו במשטרה הוארך פעם נוספת עד ליום 31.05.14, ללא קשר להגשת העתירה, וכן מהטעם שעובדה זו, בין היתר, עמדה בבסיס הסכמת הצדדים למחיקת העתירה, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין גם לא שוכנעתי כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיב.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ג חשון תשע"ד, 17 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: