זיכוי מחמת הספק של פסיכיאטר מעבירות של מעשים מגונים בקטין

השופט א' א' לוי:

מבוא

1.        בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה את המשיב, מחמת הספק וברוב דעות, מעבירות של מעשים מגונים אשר יוחסו לו. בערעור שבפנינו משיגה המדינה על הזיכוי.

האישום

2.        תמציתן של העובדות אשר הובאו בכתב האישום, היא זו: המשיב הנו פסיכיאטר לילדים ונוער, שבתקופה הרלבנטית לאישום שימש כמנהל מחלקת הדרכת הילד באחד מבתי החולים, וכן כיועץ במרפאה המרחבית של אחת מקופות החולים לרפואת הנפש. למשיב היתה קליניקה פרטית בביתו, ובחודש יולי 1999 הגיע אליו קטין יליד שנת 1984 (להלן: המתלונן), עקב משבר בו היה מצוי. עם קטין זה קיים המשיב מפגשים אחדים, חלקם בחדרו במרפאה המרחבית, וחלקם בקליניקה.

           על פי גרסת המשיבה, ביצע המשיב בקטין באותם מפגשים מעשים מגונים: הוא נהג ללטף את איבר מינו ולהניח את ידו של הקטין על איבר מינו-שלו; באחד המקרים הצמיד המשיב את ראשו של המתלונן לאיבר מינו, ובהזדמנות אחרת אחז במתלונן מאחור הצמידו אליו והתחכך בו; בסביבות חודש ספטמבר 1999 הציע המשיב להוריו של המתלונן לאשפזו, אף שהמתלונן עצמו התנגד לכך. נטען, כי באחד הימים נשכב המשיב על גבו, פיסק את רגליו, משך את המתלונן ולאחר שהשכיבו עליו החל עושה תנועות עם האגן. לטענת המשיבה, ביצע המשיב את כל אלה לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיניים.

           במהלך משפטו הכחיש המשיב את העובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי מקור התלונה נגדו במחשבות-שווא בהן לקה המתלונן, ואשר היו תולדה של מצב פסיכוטי בו היה נתון. עוד נטען, כי אפשר שהמתלונן בדה את הגרסה המפלילה מלבו, הואיל והאשפוז בבית החולים נכפה עליו בניגוד לרצונו.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

3.        כאמור, נחלקו שופטי המותב של בית משפט קמא בדעותיהם, ולהלן השקפתו של כל אחד מהם בתמצית.

           הטענה לפיה בדה המתלונן את הגרסה המפלילה מלבו, לא קנתה אחיזה בלבו של כב' השופט א' שיף. אדרבא, הוא מצא כי ניכר היה במתלונן שהוא אומר את שהוא מאמין כי חש וראה. גם את האפשרות כי המתלונן הפליל את המשיב עקב פרץ של כעס, דחה כב' השופט שיף, הואיל "והמתלונן האמין ב[מערער] וסבר כי הלה יסייע לו להירפא. במהלך הטיפול של [המערער] במתלונן, אכן חל שיפור במצבו של המתלונן. לא נראה איפוא שהיתה לו סיבה להעליל עליו" (ראו הכרעת הדין, עמ' 12). גם בהחלטה לאשפז את המתלונן לא ראה בית המשפט עילה להעליל על המשיב, הואיל והיה זה אשפוז מרצון ממנו יכול היה המתלונן להשתחרר על ידי שכנוע הוריו. מעיניו של השופט שיף לא נעלמה העובדה שהמתלונן לא מיהר לחשוף את סוד המעשים, שלגרסתו, ביצע בו המשיב. אולם, נקבע כי "לקח למתלונן זמן לעכל בשלבים את התרשמותו כי הנאשם מבצע בו מעשים מגונים", הואיל וחש בלבול ומבוכה מאחר ולפחות בתחילת הפרשה סבר כי המעשים מהווים חלק מהטיפול שנועד לרפאו ממחלתו. נוכח כל אלה קבע השופט שיף (ראו עמ' 13 להכרעת הדין), כי "המתלונן תיאר בעדותו את מה שהאמין בו כי עבר עליו במהלך הטיפול שהעניק לו [המערער] וכי לא עיוות את המציאות על מנת להשיג את מבוקשו להפסיק אשפוזו".

           באשר לטענה לפיה מקור גרסת המתלונן במחשבות שווא שתקפו אותו, קבע השופט בהסתמך על הראיות שהיו בפניו, כי מחשבות שווא עלולות להיווצר רק בעת שהחולה מצוי במצב פסיכוטי. לאור זאת, הוסיף השופט ובחן את השאלה אם בעת שהמתלונן היה בטיפולו של המשיב, הוא היה במצב פסיכוטי. על שאלה זו השיב השופט בשלילה, תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על התיעוד של בית החולים בו אושפז המתלונן. לאותה מסקנה הגיע השופט נוכח עדותו של פרופ' טיאנו, מומחה בפסיכיאטריה כללית ובפסיכיאטריה של הילד המתבגר, אשר לאחר בדיקת המתלונן קבע כי לא נמצא רמז לקיומן של מחשבות שווא.

4.        גם השופט מ' נאמן נתן אמון בעדות המתלונן, לפחות במובנה הסובייקטיבי ("אומר מיד שגם אני כמו עמיתי התרשמתי במהלך עדות המתלונן כי הוא מאמין שכל דבריו במשטרה ובפנינו הם אמת" - עמ' 58 להכרעת הדין). על השופט נאמן אף היתה מקובלת ההשקפה לפיה במהלך הטיפול שנתן המשיב למתלונן, לא היה זה האחרון שרוי במצב פסיכוטי. עם זאת, שהייתו של המתלונן בתנאי אשפוז גרמה לו סבל, ועל כן סבר השופט נאמן "כי קיימת אפשרות שבמצב הנפשי המעורער בו היה נתון, מוחו החל לחפש מפלט מהאשפוז. המפלט היה יכול להיווצר רק אם האם תתמוך בסירובו לחזור לבית החולים. מוחו החל לכן לראות בנגיעות שנגע בו [המערער], נגיעות בעלות קונוטציה מינית, ומכאן נוצר הסיפור שהוא סיפר לאמו" (ראו עמ' 64 להכרעת הדין). השופט הוסיף והניח כי גם בלב אמו של המתלונן התעוררו ספקות ביחס לגרסת בנה, ועל כן השהתה את פנייתה למשטרה, וגם בפני גורמי הרווחה היא לא מיהרה לחשוף את החשד. להשקפת השופט נאמן, הימים שחלפו מאז שיחתו עם אמו ועד לפנייתו של המתלונן למשטרה, הם הימים שהלכה ונתגבשה אצלו האמונה כי מאחורי מעשיו של המשיב מסתתרת כוונה מינית, ולאמונה זו שוב לא היה יכול להתכחש לאחר שהגיש את תלונתו.

           השופט נאמן הוסיף ומנה עניינים נוספים התומכים באותו ספק ביחס לאחריותו של המשיב בפלילים: אין זה סביר שהוא יעשה מעשים מסוג זה במקומות להם היו יכולים להיקלע גם אחרים; למשיב לא היתה סיבה להאמין כי המתלונן יימנע מלספר על המעשים המיניים, שכביכול, בוצע בו, לאמו עוד בתחילתם; חלק ממומחי ההגנה לא שללו את האפשרות שהמתלונן סבל ממחשבות שווא; העובדה (שאין חולקים עליה) כי הטיפול במתלונן היטיב עמו.

5.        גם השופט ר' שפירא היה בדעה כי המתלונן מסר עדות אמינה, אולם כך הוא העריך גם את עדות של המשיב. השופט היה ער לסתירה, כביכול, שבדבריו, ולפיכך טרח לנמק (ראו עמ' 71): "יכול ושני עדים לאותו אירוע יחוו ויפרשו את האירוע בדרכים שונות וכל אחד מהם יעיד באמונה ובאמינות את גרסתו לאותו אירוע, באופן בו יסתרו העדויות זו את זו. אין לפסוק מכאן שאחד העדים משקר אלא שכל אחד מהם מפרש את המעשים בצורה שונה".

           השופט שפירא הצטרף לממצא לפיו לא סבל המתלונן ממחשבות שווא, אולם הוא הוסיף וקבע, כי בעת ההיא היה נתון המתלונן "במשבר נפשי שגרם לתופעות פסיכוטיות... ומכאן שיש להתייחס לעדותו, הגם שהיא אמינה באופן בו נמסרה, בזהירות מירבית, תוך הבאה בחשבון את האפשרות שהמתלונן, קטין הנתון במצב נפשי מעורער, פירש לא נכונה מעשים שביצע [המערער]" (ראו עמ' 72). לאור זאת, קבע השופט שפירא כי אין לבסס את הרשעת המשיב על עדותו של המתלונן בלבד, ולכן היה על התביעה להצביע על ראיות חיזוק.

           השופט שפירא היה ער גם לכך שהמשיב העלה את הסברה בדבר מחשבות שווא מהן סבל המתלונן, רק בשלב מתקדם של ההליכים. עם זאת, הוא סבור כי אפשר שכך נוהג מי שחקירת משטרה והליכים פליליים זרים לו, ועקב כך עד שנקלע להלם ואלם. ועוד נמצא, כי "גם אם הסבריו של [המערער] עצמו למניעי המתלונן אינם מתיישבים עם מכלול הראיות, וגם כאשר המתלונן עשה רושם אמין ... אין בכך כדי להפריך את הספק במידה הנדרשת" (עמ' 78).

נימוקי הערעור

6.        המדינה מדגישה כי כל שופטי המותב של בית משפט קמא מצאו את עדותו של המתלונן אמינה. מאידך, יש בפיה ביקורת על כך ששופטי הרוב הגיעו למסקנה דומה ביחס לעדות המשיב. להשקפתה, האחרון חטא בשקר מכוון בעניין מהותי, והכוונה לטענה המאוחרת בדבר קיומן של מחשבות שווא אצל המתלונן. המדינה סבורה כי גרסה זו של המשיב אינה עומדת במבחן הביקורת, וכי ההסברים אותם הציעו שופטי הרוב, אינם מתיישבים עם הראיות שהובאו בפני בית המשפט. לבסוף, נטען כי גם אם עלו תמיהות מגרסת המתלונן, ההסבר לכך נעוץ בעובדת היותו באותה עת קטין וקורבן של עבירות מין, אשר סבל מחרדות קשות ונוצל בידי הרופא שהיה אמור לטפל בו.

           מנגד, סבור המשיב כי דין הערעור להדחות, ראשית, הואיל וההתערבות המתבקשת היא בממצאים של עובדה ומהימנות מהם אין ערכאת ערעור נוהגת לשנות, ושנית, נוכח העובדה כי עדות המתלונן היא עדות יחידה ובעייתית, ולא נמצא סיוע.