זיכוי מחמת הספק הנובע משאלת יעוד השטח במקום בו החנתה הנאשמת את רכבה

הנני מזכה את הנאשמת וזאת מחמת הספק בלבד הנובע משאלת יעוד השטח במקום בו החנתה רכבה.

1.                   בפני בית המשפט דו"ח חניה בגין חניית רכב הנאשמת על המדרכה בניגוד לסע' 5(ג) ל חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א - 1960 (להלן: " חוק העזר"). על פי פרטי בדו"ח מדובר בחניית רכב הנאשמת ביום 28.11.11 בשעה 08:55.

2.                   אין מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס לעובדות, אלא קיימת מחלוקת האם מקום החניה מהווה מדרכה בהתאם להגדרתה בסע' תקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

3.                   בהתאם לפסיקה הקיימת והדנה בסוגיה שלפנינו עפ(י-ם) 23895-04-12 ממן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרי מידע 18.6.12) להגדרת "מקום חנייה כמדרכה" נקבע מבחן כפול:

מבחן המיקום ("חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש") ומבחן היעוד ("מיועד להולכי רגל"). המונח "דרך" מוגדר בפקודת התעבורה [נוסח חדש] כך:

"דרך - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".

4.                   בעניינו, הנאשמת הינה תושבת האזור ורכבה נושא תו חניה אזורי. מהתמונות אשר צורפו לתיק בית המשפט עולה כי מדובר בשטח בין שני תמרורים המסדירים חניה במקום. האחד ביחס

למפרץ שהיה מצוי בצד ימין למקום בו חנה רכב הנאשמת והשני לאורך הרחוב בהמשך לאבני השפה הסמוכות לכביש עצמו.

בשטח, בזירת האירוע, קיימת הנמכת אבני שפה המאפשרת עליה עם הרכב למקום עד לשני עמודים הצבועים באדום לבן ואשר חוסמים את המשך הדרך.

5.                   לאור עדות הנאשמת אין מחלוקת בין הצדדים על כך כי אזור חניית הרכב כי היה מיועד קודם ביצוע העבירה ל"אין עצירה למעט פריקה וטעינה", פחות משנה טרם רישום הדו"ח נשוא הדיון חל שינוי בהסרת התמרור המתיר חנייה לצורך פריקה וטעינה כמפורט להלן. קיומו של השטח לפריקה וטעינה מתקבל על הדעת נוכח סמיכות המקום לחנות מכולת "זמורה אורגני". בשנת 2010 הנאשמת קיבלה דו"ח בגין חניה במקום בניגוד לתמרור ושילמה אותו בהתאם (ראה נ/3). לפי עדות הנאשמת היא הפנימה והבינה כי החניה מותרת רק לפריקה וטעינה.

6.                   בשנת 2011 העירייה הסירה את התמרור אולם הותירה את העמודים במקום בו עמדו כאשר היה תמרור פריקה וטעינה במקום. בשנת 2013 הסירה העיריה את תמרור החניה המוסדרת על מנת לכלול את השטח השנוי במחלוקת ומהווה זירת העבירה במקרה דנן.

לאחר רישום הדו"ח העירייה הזיזה את התמרור ביחס לחניה מוסדרת ובכך כיום החניה במקום מותרת.

7.                   לאור המתואר לעיל, ולאור החומר המצוי בפני בית המשפט עומדות למבחן שתי סוגיות מקבילות:

א.         האם מדובר במדרכה לאור מבחן המיקום ומבחן היעוד?

ב.         האם הנסיבות בשטח בין קיום תמרור "פריקה וטעינה" לבין הסרת התמרורים מקימות הטעיית האזרח עד הקמת טענה לסייג לאחריות פלילית לפי סע' 34 ח' ל חוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין").

8.                   בעבירות חניה חל האמור בסע' 22(ב) לחוק העונשין לפיו:

"(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה."

באשר לטענה הנטענת לפי סע' 34ח' ל חוק העונשין, נכתב כבר על ידי מותב זה בת.פ. 2322/11 מדינת ישראל נ' אפלבוים (פורסם ביום 18.3.12 במאגרי מידע), הגדרת המבחן להקמת סייג לאחריות פלילית בטענה לטעות במצב הדברים. בתמצית ייאמר כי נוכח האמור בסע' 22(ב) לחוק העונשין נטל ההוכחה הוא על הנאשם כי עשה הכל להימנע מביצוע העבירה ומדובר בטעות כנה כאשר הסבירות הינה מבחן הכנות וביצוע הכל להימנע מהעבירה. אם הצליח הנאשם לעורר ספק סביר  לפי סע' 34כ"ב לחוק העונשין והספק לא הוסר, יחול הסייג.