זיכוי חב' פז מעבירות של מכירת דלק שלא תואם לתקן רשמי

בכתב האישום, מושא הליך זה, יוחסה לנאשמת - פז חברת נפט בע"מ (להלן: "הנאשמת") עבירה של מכירת דלק, שאינו עומד בתקן הרשמי (מס' 90 חלק 2) (להלן: "התקן"), שהיא עבירה לפי סעיף 9(א) ו-17(א)(1) לחוק התקנים תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק התקנים") וסעיף 61 (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

אין חולק כי הנאשמת מחוייבת, בין היתר, בקיום התקן, החל על בנזין, המשווק לשימוש ברכב מנועי.

התקן מורה, כי בנזין אוקטן 95 יהיה בעל אוקטן 95 לפחות.

על פי הנטען בכתב האישום, בביקורת שנערכה ביום 27.8.02, בתחנה לתדלוק מכוניות המצויה בקרית מלאכי ואשר בתקופה הרלוונטית הופעלה ע"י צאלח יעקב (להלן: "צלאח"), נלקחה דגימה של 1 ליטר בנזין מסוג אוקטן 95 לצורך בדיקתה במעבדה מוסמכת.

דא עקא, שבבדיקת המעבדה, הדלק שבדגימה, נמצא בעל אוקטן 94.1 בלבד.

תוצאה זו הביאה לכך, שהן הנאשמת והן צלאח הועמדו לדין במסגרת הליך זה.  אין חולק כי עניינו של צאלח נסתיים, זה מכבר.

לאחר סיום פרשת ראיות התביעה, טענה הנאשמת, כי אין עליה להשיב לכתב האישום ובהחלטה מיום 20.12.07, קיבלתי הטענה לפיה, הנאשמת אינה צריכה להשיב לכתב האישום, זאת מאחר והמאשימה לא הוכיחה שהדלק, עת הגיע לתחנה, היה בעל אוקטן 95 כקבוע בתקן.

במסגרת ההחלטה האמורה, זוכתה הנאשמת (להלן: "ההחלטה").

המאשימה הגישה ערעור על ההחלטה ובית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 22.4.09 (ע.פ.

 5106-08), קיבל הערעור בקובעו, כי די לה למאשימה בהוכחת מכירת דלק אשר אינו תואם לתקן, כדי להעביר הנטל לכתפי הנאשמת להוכיח העדר אחריות.

בסעיף 4 לפסק הדין, נקבע, כי "משהוכיחה המערערת (הכוונה למאשימה - נ.נ.) , כי המשיבה (הכוונה לנאשמת כאן - נ.נ.) , מכרה דלק שלא  בהתאם לתקן וטרם הוכיחה המשיבה כי נהגה ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשתה כל שניתן למנוע את העבירה, הננו מקבלים את הערעור, מבטלים את זיכוי המשיבה ומשיבים התיק לבית משפט השלום בקרית גת, על מנת שימשיך וידון בתיק מהשלב אליו הגיע".

בעקבות פסק הדין בערעור, פעלה הנאשמת להביא ראיותיה ועם סיומם עתרו באי כח הצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ואף בשים לב לעולה מפסק דינו של בית המשפט שלערעור, ראיתי לנכון לקבוע כי הנאשמת אינה נושאת באחריות פלילית בנסיבות ובתנאים המפורטים בסעיף 22(ב) לחוק העונשין.

כפי שנקבע בעבר, מכירת דלק שלא לפי התקן, היא עבירה של  "אחריות מוחלטת" (ע"פ 849-97 מצה נ. מדינת ישראל, פד"י לג' 3, 445).

אין חולק, כי לאחר חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) תשנ"ד - 1994, הומרו עבירות של "אחריות מוחלטת" והוגדרו כעבירות של "אחריות  קפידה" על פי הקבוע בסעיף 22 לחוק העונשין.

סעיף 22(ב) לחוק קובע, כי: "לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה, אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. הטוען טענה, כאמור - עליו הראיה".

בע"פ 1060-97 בן עטר אלי נ. מדינת ישראל, פד"י נא (5) עמ' 321, התייחס בית המשפט העליון לעבירה שעניינה מכירת דלק שאינו תואם לתקן ובהקשר של "אחריות קפידה" נאמר על ידו, בין היתר, כך: "אכן הנטל על המערער אינו קל, אך יש טעם לדבר. הטעם נעוץ במהות של אחריות קפידה. על הבעלים של תחנת דלק מוטלת אחריות קפידה, בעבירות המיוחסות למערער, כדי להגן על הציבור מפני עבירות כאלה. שהרי, אם הבעלים של תחנת דלק, שנמצא כי מכר לציבור דלק מהול, יכול להשתחרר מאחריות פלילית, אף שברור כי בוצעה עבירה, בטענה כי לא עשה ולא ידע, קשה ביותר יהיה להרשיע אדם בעבירה זו והפיתוי יגדל לעבור את העבירה. לכן, יש טעם צורך לחייב את הבעלים של התחנה לנקוט זהירות ברמה גבוהה במיוחד, בלשונו של סעיף 22(ב) להראות כי 'עשה כל שניתן למנוע את העבירה'".

פרופ' פלר בספרו "יסודות דיני עונשין" בדונו בעבירות של "אחריות קפידה" מציין, בין היתר, כך: "אין להתכחש לכך שהאיסורים שהאחריות להם היא קפידה, נועדים להבטיח את איכות הסביבה, תקינות החיים ושלום הציבור - ערכים שהם, כשלעצמם, בעלי משקל רב בחיי הפרט והציבור כולו... אולם, אם שוקלים כל עבירה מסוג זה בנפרד, וכל אירוע עבריני שנופל בגדר עבירה כזאת, הם בוודאי תופעות מינוריות, בעלות חומרה נמוכה בדירוג העבירות לפי מידת האנטי - חברתיות והאנטי - מוסריות שטמונות בהן... מקובל על הכל כי הן בעיקר עבירות טכניות, אשר מידת החומרה שבהן, אינה יכולה להתבטא במישור הנורמטיבי בעונשים שעולים מעבר לסוג ושיעור מסויימים... עולה אפוא, שאף עבירות של אחריות קפידה ניצבות במתחם העבירות הגבוליות..." (חלק שלישי, עמ' 22). 

במקום אחר, מציין פרופ' פלר, גם את הדברים הבאים: