זידאן נ' משטרת ישראל ואח'

פסק דין

1. העותר הגיש עתירה בשל ההחלטה לביטול רישיון כלי הנשק שלו, החלטה מיום 14.2.11. העתירה הוגשה ביום 26.12.13 דהיינו שנתיים ועשרה חודשים לאחר ההחלטה.

בעתירתו ציין העותר כי הגיש ערר שצרף אותו כנספח ג'. הטופס איננו חתום בחותמת נתקבל. העתירה איננה מפרטת מתי הוגש הערר. נטען כי המשיבה לא הגיבה לערר עד עצם היום הזה.

2. המשיבה, בתגובתה טוענת לדחייה על הסף בשל שיהוי ניכר ואי מיצוי הליכים, תוך שהיא מציינת כי מעולם לא הוגש ערר על ידי העותר בשל החלטת ביטול הרישיון לכלי הנשק.

3. בשל המחלוקת העובדתית לענין הגשת הערר, בקשתי תצהירי הצדדים, תוך ציון שעל העותר לגבות את תצהירו באסמכתא כלשהי לכך שהגיש ערר.

4. התקבלו תצהירי הצדדים. העותר הצהיר כי שלח את הערר בדואר ללשכת הרישוי בחיפה ביום 14.3.11 או סמוך לכך. אין לעותר כל אסמכתא לכך. הערר לא נשלח בדואר רשום. אין לעותר גם התכתבות כלשהי עם לשכת רישוי נשק ממנה ניתן ללמוד על הגשת הערר. עד למועד העתירה שהוגשה ביום 26.12.14, מהלך של שלוש שנים ותשעה חודשים, אין ולו התכתבות אחת בקשר לערר שנטען שהוגש ולא התקבלה תשובה בגינו. מאידך, פקידת הרישוי ,גב' חן כהן הצהירה בתמיכה לעתירה כי לא נתקבל כל ערר.

5. הכלל הוא כי על עותר למצות תחילה את ההליכים על פי הדין, קודם הגשת העתירה. ס' 12 (ג1) (1) לחוק כלי היריה התשי"ט 1949 קובע –

12(ג1)(1)הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2) (להלן – ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 ימים ממועד קבלתה, בפני מי ששר הפנים ימנה לענין זה (להלן – הממונה);

העותר לא הראה שהגיש ערר במהלך התקופה שלאחר ביטול הרשיונות, על אף שהרשיונות בוטלו כבר ביום 14.2.11. לענין זה ראו רעא 4002/98 מוניר נ. הועדה לתכנון ובניה ירושלים (22.6.03) -

"מכל מקום, משלא מיצו המערערים את זכות ההתנגדות ואת זכות הערר שהייתה נתונה להם, יש לראות בכך, בנסיבות העניין, השלמה והסכמה עם הבקשה למתן הקלה (ראו בעניין זה עוד: בג"ץ 4077/92 אבישר נ' שר הפנים [7], בעמ' 840; המ' (ת"א) 4872/97 ג'ירף מסעדות בע"מ נ' יואלי [8]). ]). הימנעות זו מלהעלות טענות בעניין ההקלה בפני ועדות התכנון – שמתלווה אליה גם שיהוי של כחצי שנה בהגשת התובענה – די בה כדי להביא לדחיית הערעור בעניין זה. "

6. בנוסף, לוקה העתירה בשיהוי ניכר. ביטול הרשיונות היה ביום 14.2.11. העתירה הוגשה רק ביום 26.12.13. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהלים (סדרי דין ) התשס"א 2000 קובעת כי אם לא נקבע מועד בדין, יש להגיש את העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה.

וראו בעע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה המקומית עמק חפר (14.6.10) –

"לשיהוי שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. בבחינת השיהוי הסובייקטיבי יבחן אופן התנהגות העותרים והשאלה האם התנהגותם זו מלמדת כי ויתרו על זכויותיהם; בבחינת השיהוי האובייקטיבי יבחן האם הייתה פגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הרשות המנהלית או של צדדים שלישים בעקבות האיחור בהגשת העתירה וכן יבחן האם אלו שינו את מצבם לרעה כתוצאה מאיחור זה; מנגד - תבחן השאלה האם הימנעותו של בית המשפט להידרש לעתירה מחמת השיהוי בהגשתה תביא לפגיעה קשה וחמורה בחוק או בשלטון החוק"

באיזון המשקל היחסי של שלושת יסודות אלו, נוכח הזמן הרב שחלף ובנסיבותיו של מקרה זה, אין מקום להתיר הגשת עתירה מנהלית בשלב כה מאוחר.

7. לפיכך, משיקולים של אי מיצוי הליכים ומשיקולים של שיהוי ניכר –אני דוחה את העתירה על הסף.

8. אין חיוב בהוצאות.

9. המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ד, 09 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: