זידאן נ' זידאן ואח'

פסק דין

העניין שבפני, תובענה הנוגעת לנזקים נטענים כתוצאה מאירוע תאונתי אשר התרחש ביום 9.12.12 בכפר מנדא. על פי הנטען בכתב התביעה, כלי רכב מ.ר. 9725127 הנהוג בידי הנתבע מס' 1 פגע במונית מ.ר. 8798925 הנהוגה בידי התובע.

הצדדים לא נחלקו בהקשר של האחריות לאירוע התאונתי, אלא בשאלת הנזק בלבד.

התובע פנה ודרש מאת הנתבעת פיצוי המחולק לארבעה רכיבים: עלות תיקון הנזק 19,917 ₪, שכ"ט שמאי 1,538 ₪, ירידת ערך 9,178 ₪, אובדן ימי עבודה והוצאות נלוות 8694 ₪. (סה"כ 39,327 ₪).

הנתבעת 2 הכירה בנזקים הנתבעים באופן חלקי בלבד, לפי הפירוט הבא: מלוא עלות התיקון הוכרה (19,917), בנוגע לשכ"ט שמאי שולם סך 900 ש"ח, בנוגע לירידת ערך שולם 2,683 ₪, בנוגע לאובדן ימי עבודה שולם סך 500 ₪. בהתאם שילמה הנתבעת 2 לתובע סך של 24,025 ₪.

אדון בשלושת הרכיבים אשר נותרו שנויים במחלוקת, מן הכבד אל הקל.

ירידת הערך: בחוות דעת השמאי מר בדארנה סמיר נרשם כי ירידת הערך, בהיקף של 15.5% משווי כלי הרכב מורכבת מ- 4 רכיבים, והם: החלפת דופן פנים קד' (4%), תיקון קורת שילדה שמ' (1%), צבע לא מקורי (2.5%), תיקון תיבת הילוכים (8%) . הצדדים לא נחלקו על כך כי תחשיב שווי כלי הערך הינו כפי שנרשם בחוות דעתו של מר בדארנה, 59,212 ₪.

אציין כי התובעת לא הפנתה כל טענות לגבי חיובי שלושת הרכיבים הראשונים בתחשיב ירידת הערך, והתמקדה ברכיב הרביעי, והוא שאלת תיבת ההילוכים. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון לקבל את עמדת הנתבעת 2, לגבי חוסר ההצדקה לכלילת שאלת תיבת ההילוכים בהערכת ירידת הערך.

תיבת ההילוכים אינה נזכרת בחוות דעת השמאי ברשימת החלקים המיועדים לתיקון, ואף החשבוניות והקבלות התומכות בכתב התביעה, אינן מצביעות על כך כי הגיר האוטומטי נפגע במסגרת התאונה, ואם תוקן כלל.

התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו בהקשר זה, ובהתאם זכאי התובע לפיצוי בגין ירידת ערך בהקשר של 7.5% מערכו המוסכם של כלי הרכב – 4,440 ₪, בעוד הנתבעת 2 שילמה בגין ירידת הערך רק 2,683 ₪.

לא ברור מדוע הנתבעת 2 החליטה להסתפק בתשלום של 4.5% מערך כלי הרכב בלבד, כאשר נמנעה מלהעלות טענות בהקשר של שלושת הרכיבים הראשונים בחוות דעת השמאי. (אציין כי טענות הנתבעת 2 באשר לליקויים בחוות הדעת בשל אי כלילתה במסמך נפרד להידחות, וכך אף שאלת הערכת ירידת הערך לאור התקדמות התיקון, שכן השמאי העיד והבהיר כי הגיע גם במהלך ובסיום התיקון).

סה"כ ישלמו הנתבעים ברכיב ירידת הערך – 1,756 ₪.

אובדן ימי עובדה ואי נוחות: הנתבעים שילמו לתובע סך של 500 ₪ ברכיב זה. לגישתי מדובר בתשלום שאינו מספק, בשים לב להיות הרכב הנפגע רכב מסחרי המשמש להסעות. גם אם יכול התובע לשכור רכב אחר, אין ספק שאכן תקופת אי שמישות כלי הרכב ראויה לפיצוי בהקשר זה. יחד עם זאת, יכול להיות שאכן הייתה חובה להקטין את הנזק, אולם הנתבעים לא הוכיחו דבר בהקשר זה.

בתחילת הדרך הוגש על ידי התובע אישור לא מפורט דיו, ערוך בידי רוה"ח. לאחר הדיון הראשון ומאחר ונקבע מועד לחקירת השמאי, הוריתי לתובע להגיש אישור עדכני ובהיר יותר, ובהתאם הוגש אישור מאת יועץ המס שלו, של הכנסה חייבת נטו בהיקף של 11,000 ₪ לחודש בממוצע. הואיל ועל פי חוות דעת השמאי ביצוע התיקון אמור לארוך 7 ימים, מצאתי לנכון לחייב הנתבעים לשלם לתובע בשל אבדן ימי עבודה, סך של 7/30 מההכנסה החודשית (הכנסה חייבת נטו ממוצעת), ובסך הכל 2,566 ₪.

סכום זה יהא בנוסף לסך אשר שולם לתובע במסגרת תביעתו ברכיב זה.

שכ"ט שמאי: התובע דרש כי ישולם לו שכר השמאי המלא אשר נשא בו, 1,538 ₪ (לאחר נטרול רכיב המע"מ בשל היות הרכב הנפגע, כלי רכב מסחרי), מתוכן שילמה הנתבעת 2 סך של 900 ₪.

עניין תשלום שכ"ט שמאי הינו עניין אשר נדון בפני פעמים רבות. במסגרת הטיעונים אשר נשמעו בהקשר זה, נוהגות רבות מחברות הביטוח לטעון כי שכ"ט שמאי אינו אמור לחרוג מהטווח הרווח של 600-900 ₪ (לפי מורכבות העניין).

טיעון רלוונטי בהקשר זה, הינו כי לעתים, כאשר פונה לקוח לשמאי שלא דרך חברת הביטוח, בתאונה אשר צד אחר אחראי לה בבירור, נוטה הוא שלא לסכור ידו בפני הוצאה מופרזת, מתוך עמדת מוצא עקרונית כי ממילא מישהו אחר יישא בעלות זאת בסופו של תהליך, ולמעשה, עמידה על המקח אינה מעניינת את מי שסבור שממילא לא תוטל אותה הוצאה על כתפיו.

יחד עם זאת, אני מתקשה מאוד לקבוע את טווח הסבירות כמסתיים בסכום של 900 ₪. יש לזכור שאולי התעריפים כאמור רלוונטיים כאשר מדובר בהפניה של חברת הביטוח, אולם אין משמעות הדבר היא כי האדם הרגיל וחסר המעמד המיוחד, יזכה תמיד לקבל את המחיר המופחת ממנו לעתים נהנות חברות הביטוח.

לגישתי, המדרג הסביר לגבי עלות חוות דעת שמאי, יכולה להימתח ולהגיע עד 1,200 ₪ + מע"מ בנסיבות מסוימות, ואותה תחימה לשיעור מופחת אמורה להיעשות בסבירות (זאת גם בשים לב לכך כי מדובר בכלי רכב מסחרי).