זועבי נ' מ. מ. ערערה

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ש' נאשף אבו אחמד) מיום 10.8.2010

פסק דין

בין המערער למשיבה נכרת הסכם (תקופת תוקפו – בין החדשים יוני עד ספטמבר 2001), לפיו העניק המערער שירותי הדברה למשיבה, תמורת סך כולל של 7,000 ₪ ומע"מ (להלן – "ההסכם")

בתביעה שהגיש המערער כשבע שנים אחר כך הוא טען, כי המשיבה נותרה חייבת לו סך 17,400 ₪, עבור עבודה שעשה עבורה, ותמורתה לא שולמה לו.

המשיבה התגוננה בטענה, כי את עבודתו זו עשה המערער עבורה במסגרתו של ההסכם, ולכן לא מגיעה לו כל תמורה מעבר לתמורה עליה הוסכם בהסכם הכתוב, תמורה ששולמה לו במלואה.

בתגובה לטענה זו טען המערער, כי המדובר היה בשתי עבודות דחופות שנתבקש לעשות בידי נציגי המשיבה, ואלה נעשו מחוץ לגדרו של ההסכם הכתוב.

את תביעתו השתית המערער על שתי חשבוניות שיצאו אותה עת (בקשר עם הדברת מבנים המשמשים בית ספר וגנים). המשיבה אישרה, כי בשעתה קיבלה את החשבונית הראשונה מבין השתיים, אך סרבה לשלמה בטענה, כי תמורתה כבר שולמה לו במסגרתו של ההסכם הכתוב. אשר לחשבונית השניה טענה המשיבה, כי עד להגשת התביעה לא ידעה כלל על קיומה.

השופטת קמא קבעה, כי לא הוכח לפניה, כי המשיבה הזמינה את העבודה המדוברת, ובאילו נסיבות הוזמנה. היא לא השתכנעה, כי מדובר היה בעבודה דחופה, החורגת – כטענת המערער – מגדרו של ההסכם הכתוב. מכאן באה דחיית התביעה. על כך הוסיפה השופטת קמא, כי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות שולל את תוקפה של התחייבות, אם לא נעשתה בכתב, ובחתימתם של ראש המועצה והגזבר, תנאים שלא נתקיימו כאן (ביחס לשתי החשבוניות, ככל שטענת המערער היא, כי מדובר היה בהסכם שאיננו נוגע להסכם הכתוב הנ"ל), ולא חל איזה מבין החריגים שהוכרו בפסיקת בתי המשפט להכשרתה של התחייבות שכזו, אם לא נתקיימו התנאים. לבסוף קבעה השופטת קמא, כי המערער לא זכאי לתמורה גם בגדרם של דיני עשיית העושר.

על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי.

עיינתי היטב בפסק דינה של השופטת קמא, והחומר שהובא בפניה, עיינתי בטענות שמעלה המערער בערעורו, ולא יכולתי לראות הימנו כי אם ניסיון להזמינני להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה השופטת קמא. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, למעט חריגים, שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עליהם, לא כל שכן, כאשר לכל הפחות חלק מן הממצאים נשענים על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהעידו בפני הערכאה המבררת.

כיוון שכך – והואיל והשופטת קמא מצאה, כי העבודה המדוברת היתה חלק בלתי נפרד מן העבודה שהיה על המערער לבצע ממילא בגדרו של ההסכם הכתוב, והתמורה לעבודה שלפי ההסכם שולמה, הרי שאת תביעתו יש לדחות אך מטעם זה.

בקצירת האומר אציין, במענה לטענות שמעלה המערער כנגד הממצאים העובדתיים, כי הטענה כאילו ביצוע העבודה לא הוכחש בידי המשיבה, אינה מדויקת, לכל הפחות. המערער מנסה, בערעורו, לומר, כי הוא ביצע עבודה בחודש ספטמבר 2001 (חשבונית ראשונה) ובספטמבר 2002 (חשבונית שניה). כאמור מעלה, המשיבה אישרה, כי קיבלה לידיה את החשבונית הראשונה, אך סרבה בו במקום לשלמה, בטענה כי העבודה נעשתה במסגרת ההסכם הכתוב. ביחס לחשבונית השניה היא התכחשה כי קיבלה אותה, וממילא לא אישרה, כי נעשתה עבורה עבודה בחודש ספטמבר 2002 (קרי כשנה לאחר ההסכם). יוצא אפוא, המשיבה לא אישרה, כי העבודה מושא החשבוניות בוצעה, וכי מגיעה למערער תמורה על פיהן.

בערעורו מבקש המערער להיתמך בתמליל שיחה שנתקיימה בינו לבין נציג המשיבה דאז (זיאד יונס) לאחר הגשת התביעה, לפיה אישר, כביכול, נציג המשיבה את דבר קיומו של חוב, ומכל מקום סתר דברים עליהם הצהיר בתצהירים שהוגשו במסגרת בירור התובענה. ובכן השופטת קמא התייחסה היטב לתמליל השיחה, ולא השתכנעה כי מדובר באישור קיומו של חוב. כמשקל נגד אציין, כי אנו מדברים על מי שהשתהה עם תביעתו כמעט שבע שנים, כשגם לאחר שלפי טענתו לא שולמה לו תמורת עבודתו המשיך ועבד עבור המשיבה בלא שהביע כל מחאה. הקלטה של שיחה כלשהו שבע שנים לאחר מעשה אינה יכולה לסייע בידו, הגם שיכול היה המערער לזמן לעדות את מי שלטענתו הזמין הימנו את העבודה, אך בחר שלא לעשות כן.

אגב כך אומר, כי בערעורו מלין המערער על כי המשיבה לא הביאה לעדות עדים, כרטסת הנהלת חשבונות, ועוד כיוצא באלה ראיות, על מנת להוכיח את עמדתה. ובכן טענה זו לאו טענה היא, כיוון שהנטל רובץ לפתחו להוכיח את תביעתו. אם לטענתו היה בראיות אלה (עדות נציגיה דאז של המשיבה, מסמכים כגון כרטסת הנה"ח ועוד כיו"ב) כדי להוכיח את עמדתו, היה עליו להניחן, הוא עצמו, לפני בית המשפט, ולא להסתפק בעדותו היחידה, על מנת להוכיח תביעה, שהוגשה כשבע שנים לאחר מעשה, והעומדת על פני הדברים בניגוד להסכם הכתוב שנכרת בין הצדדים בשעתו.

השופטת קמא הוסיפה וקבעה קביעות הנוגעות לתקפותה של ההתחייבות, שלא עמדה בתנאי סעיף 193 הנ"ל. לסוגיה זו, שהמערער טוען עתה כי היא בבחינת שינוי חזית, אין בדעתי להידרש, כיוון שדי לי בכך, שממצאיה העובדתיים של השופטת קמא מוליכים לכלל דיעה, כי המשיבה אינה חייבת דבר למערער.

הוא הדין באשר לקביעה, לפיה אין המערער זכאי על פי דיני עשיית עושר. בקצירת האומר אציין, כי סוגיה זו אינה ממין העניין כלל, בין אם חל סעיף 193 הנ"ל ובין אם לאו, כיוון שהעבודה בגינה דורש המערער שכר כלולה היתה בהתחייבותו כלפיה במסגרת ההסכם הכתוב, ואם כך הוא, כי אז אין לומר עליה, כי קיבלה דבר (עבודת הדברה) שלא היתה זכאית לו, או שלא שילמה עבורו.

סוף דבר, משום הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור.

אשר להוצאות אציין, כי ערעור זה לא היה לו כל מקום, כיוון שכל כולו נסב סביב ממצאים עובדתיים שיצאו מלפני הערכאה המבררת. עובדה זו תבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות.

המערער ישא בשכר טרחת עורכי דין של המשיבה בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אדר ב תשע"א, 27 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.