זועבי נ' קיבוץ יגור אגודה שיתופית ואח'

החלטה

רקע כללי:

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף. התובע הגיש את התביעה המונחת לפני בגין נזקי שמיעה שאירעו לטענתו עת עבד כנגר בשירות הנתבעת מס' 1 (להלן: "המעביד"). הנתבעת מס' 2 הינה מבטחת המעביד בביטוח חבות מעבידים.

הנתבעות טוענות בבקשה לסילוק התביעה על הסף כי התובע חתם ביום 12.7.1999 על כתב קבלה וסילוק, לסילוק מלא ומוחלט של תביעותיו בעבר בהווה ובעתיד בגין נזקי שמיעה. הנתבעות טוענות כי התובע נמנע מלגלות עובדה זו לבית המשפט.

עוד טוענות הנתבעות בבקשתן כי התביעה התיישנה. הנתבעות טוענות כי בבקשה לקביעת דרגת נכות שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי בשנת 1996 כבר טען כי הוא סובל מליקוי שמיעה וטנטון באוזניים. הנתבעות מפנות בבקשתן את בית המשפט לעוד מסמכים מהן הן מסיקות כי התביעה התיישנה.

התובע טוען בתגובה לבקשה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. עוד טוען התובע כי בעת חתימה על שטר הקבלה והסילוק הוא חתם על סמך המצב הרפואי אשר היה ידוע לאותו שלב. באותו שלב נקבעה לתובע נכות אך ורק בשל ליקוי שמיעה בעוד שבגין טנטון נקבע כי הנכות היא בשיעור 0%. רק לאחר החתימה על שטר הסילוק במספר שנים ובעקבות בדיקת מאפייני טנטון שבוצעה לתובע בשנת 2007 נקבע כי מצבו החמיר והוענקה לו נכות בשיעור 10% בדין טנטון. לכן ברור לטענת התובע כי בעת החתימה על שטר הסילוק הכוונה הייתה לסלק את הנכות שהייתה ידועה אז.

באשר לטענת ההתיישנות טוען התובע כי הכרעה בטענה זו דורשת בירור עובדתי שמקומו אינו בבקשה לדחיה על הסף. התובע טוען כי הנזק התגלה לו בשנת 2008 ולכן יש ליישם את הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין.

דיון והכרעה:

הלכה פסוקה היא כי תובע אשר מגיש תביעה לבית המשפט כאשר בטרם הגשתה חתם על כתב סילוק מן הדין כי יאזכר עובדה זו במסגרת כתב התביעה (ראה: רע"א 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. שטמר, פ"ד לט(2) 452). במקרה זה נמנע התובע מלאזכר כלל עובדה זו במסגרת כתב התביעה ואף למעלה מכך הדבר לא מנע מבעדו לתבוע בשנית נזק בגין ליקוי שמיעה שכבר פוצה לטענתו בגינו.

אין ספק כי התביעה כפי שהיא כיום הינה תביעה שאינה מגלה את כל האמת שכן לא אוזכר בה עובדת חתימת התובע על שטר סילוק. למעשה כיום התובע בתגובתו טוען לגבי תוקף ההסכם או היקף פריסתו והיה מן הדין כי טיעון זה יובא במסגרת כתב התביעה ולחילופין במסגרת כתב תשובה. טיעון דומה יפה אף בכל הקשור לטענת ההתיישנות. אם התובע חפץ להעלות ולהסתמך על סעיף 89 לפקודת הנזיקין היה מן הדין כי יעלה טענותיו במסגרת כתב תשובה. עמד על כך בית משפט העליון בע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ''ד נד(4) 464 בעמ' 474:

"לפיכך אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה – בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע – היה עליהם להגיש כתב-תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה (ראה: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [1], בעמ' 684; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן [2]; רע"א 1211/97 כלל השקעות בנדל"ן בע"מ נ' חגי [3])."

שטר הקבלה והסילוק על חתום התובע מנוסח כדלקמן:

"הואיל ולטענתי נגרמו לי נזקי שמיעה במהלך עבודתי בנגריית יגור בקיבוץ יגור (להלן – "התאונה") וכתוצאה מהתאונה נגרמו לי נזקים ישירים ו/או עקיפים.

והואיל ובאתי ליד הסכם סופי וגמור עם הנתבע קיבוץ יגור (להלן – "הנתבע") באמצעות המבטחת ביטוח חקלאי בע"מ לקבלת פיצויים כמפורט להלן, לסילוק גמור ומלא של כל תביעותי ודרישותי מכל מין וסוג שהוא, בעבר בהווה ובעתיד הנובעות במישירין או בעקיפין מהתאונה .."

הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1999 כולל בחובו סילוק סופי של טענות התובע בגין נזקי שמיעה בעבר בהווה ובעתיד. קרי הסכמת התובע חולשת על כל נזק עתידי לרבות נזק בגין החמרה. אולם לעניות דעתי י ש לפרש את ההסכם בצורה לפיה הוא יגשים את אומד דעתם של הצדדים.

אמנם בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ. אטראש, פ"ד נא(1) 577 (להלן: "ענין בן לולו") נפסק כי פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי-ודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם (590ב).אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה. ההגנה על הערך בדבר סופיותן של פשרות חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה (590ד – ה, 591ה).

עוד נקבע בעניין בן לולו כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות (592ו). כלומר כל עוד החמרות עתידיות הם בגדר המצופה אזי הפשרה גוברת.

נקבע עוד כי הסיכון בדבר גילוין המאוחר בעתיד של פגיעות נוספות הוא סיכון אינהרנטי לפשרות שנוטל על עצמו התובע בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. זהו סיכון האופף כל פשרה הנכרתת בהקשר לתביעות כאלה. הדבר נובע מכך, שפעמים רבות התוצאות ארוכות הטווח של פגיעות גופניות מתגלות וצצות אל פני השטח רק בחלוף זמן ניכר ממועד הפגיעה. התפתחות כזו היא שכיחה וטבעית. על-כן, אי-הוודאות בשלב כריתת ההסכם היא ניכרת ( ענין בן לולו עמ' 597ד – ה). לכן צדדים להסכמי פשרה מן הסוג הנדון כאן מודעים לאי-הוודאות הטמונה במצבם הגופני. הם מודעים לאפשרות של החמרה במצב זה. על-כן, יפה למקרים אלה ההגיון הטמון בכלל, לפיו כאשר צד לחוזה נקשר בו מתוך "אי ודאות מודעת" בדבר התקיימותן של עובדות מסוימות, הוא נושא בסיכון להתקיימותן של עובדות אלה ( ענין בן לולו עמ' 598ב).

אולם במה דברים אמורים? לדעתי הכוונה למעשי עוולה שאירוע כאירוע בודד ולא למעשה עוולה נמשכים. אופיים של מעשי עוולה נמשכים שכל מעשה כזה מקים עילת תביעה חדשה ונפרד.בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, תק-על 2008(2), 3886 , 3900 (2008) חזר בית משפט העליון על הלכה קודמת כדלקמן:"בע"א 35/71 חב' ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פד"י כז(1) 225, 228-9:  "במקרה שיש הפרת חובה הולכת ונמשכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו."

בעת החתימה על שטר הקבלה נקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי כי לא נותרה מכות בגין טינטון תמידי. נכות זו התגבשה לכאורה רק לאחר החתימה על שטר הקבלה זאת למרות טענותיו הסובייקטביות של התובע. לאחר החתימה על שטר הקבלה נטען כי התובע המשיך להיות חשוף לרעש תמידי ועל כן מדובר במעשה עוולתי "חדש" ששטר הסילוק לא חולש עליו. הראיה השטר נוסח ברישא כי לתובע נגרמו נזקי שמיעה במהלך עבודתו בנגרית יגור דבר אשר הוגדר בשטר בלשון "התאונה". בשים לב לכך השטר נועד לכסות נזקים שנגרמו לתובע בשל עבודתו עד לאותו שלב ולא נועד לכסות נזקים בגין עוולות נוספות בעתיד. גם אם קיים ספק בענין זה ובפרשנות מוצעת זו הספק אמור לפעול לרעת הנתבעות שניסחו את שטר הסילוק. לכן אילו המדובר היה בהחמרה טבעית בנכות ללא חשיפה לרעש או מעזה עוולתי נוסף אזי שטר הקבלה יחול והתובע לא יהיה זכאי לפיצוי נוסף. אולם אם מקור ההחמרה הוא מעשה עוולתי נוסף השטר אינו חל עליה. לכן דין הטענה כי שטר הסילוק חוסם את התובע מלהגיש תביעה נוספת להידחות.