זועבי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשת המבקש, אחמד זועבי (להלן: "זועבי" או "המבקש") להחזרת תפוסים – פרטי ציוד ועבודה בכמויות גדולות שנתפסו בחיפוש בבית אחותו בטענה כי הם שייכים לו, ומאידך בקשתה של חברת כרומגן (2000) שער העמקים בע"מ (להלן: "כרומגן") לקבל את התפוסים לידיה, בטענה כי נגנבו ממנה.

רקע וההליכים

כרומגן הינה חברה העוסקת בייצור והתקנת דודי שמש, קולטים ומערכות סולריות לחימום מים.

ביום 25.6.13 הגישה כרומגן תלונה למשטרת ישראל נגד זועבי שהיה אותה עת עובד החברה בגין אירוע גניבה לכאורה של ציוד השייך לחברה.

בעקבות התלונה הוצא ביום 30.7.13, לבקשת המשטרה, צו חיפוש על ידי בית המשפט, והמשטרה פשטה על ביתו של המבקש ועל בית אחותו ומצאה שם פריטי ציוד רבים ושונים. אלו נתפסו על ידי המשטרה, ובהמשך, לאחר שנציג כרומגן, אורי קורן, אישר כי מדובר בפריטים השייכים לכרומגן, נמסר הציוד כולו למשמורת בחצריה של כרומגן, תוך איסור להשתמש בו, שמא יידרש כראיה במשפט, אם יפתח, כנגד המבקש.

ביום 21.10.13 הגיש זועבי בקשה להחזרת התפוסים, בה טען כי נרכשו על ידו לצורך הקמת עסק. טענה נוספת שהעלה הינה כי פעולת המשטרה נגועה בחוסר תום לב, שכן נעשתה רק לאחר פניית בא כוחו לכרומגן בגין הליך פיטוריו, שנעשה, לדבריו, באופן לא תקין.

ביום 5.11.13 התקיים דיון בבקשה במעמד המבקש והמשטרה ללא מעורבותה של כרומגן, בו ניתנה החלטה, בהסכמת הצדדים, כי ככל שלא יוגש כתב אישום נגד המבקש או אדם אחר תוך 3 חודשים יוחזר הציוד שנתפס לידי המבקש.

ביום 19.1.14 עם היודע לה דבר קיומו של ההליך, הגישה כרומגן בקשה להצטרף כצד להליך, וכן בקשה להחזרת התפוסים. נוסף על כך הגישה ביום 28.1.14 בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר שחרור התפוס. בשתי הבקשות טענה כרומגן כי היא הבעלים של הציוד התפוס.

לאור האמור בבקשת כרומגן הוריתי על עיכוב שחרור התפוס עד למתן החלטה סופית בבקשה וקבעתי דיון במעמד כל הצדדים בפני.

לישיבת 9.2.14 התייצבו המבקש ובא כוחו, נציג כרומגן ובאת כוחה וכן נציג המשטרה. הצדדים השמיעו טיעוניהם, כפי שיפורטו להלן, ונציג כרומגן והמבקש עצמו אף נחקרו על תצהיריהם, כל אחד על ידי ב"כ הצד שכנגד.

בהחלטה מאותו יום הבעתי מורת רוח מאופן התנהלותה של המשטרה, אשר לא עשתה ולו פעולת חקירה אחת לרפואה מאז ישיבת 5.11.13 לשם קידום החקירה, וזאת על אף שמדובר ברכוש בהיקף רב מאד אשר ברור כי הזכאי להחזיק בו סובל נזק מעצם שלילתו מיידיו, ועל אף שעל פי ההחלטה שניתנה בהסכמתה, ואשר ממנה ניתן להסיק כי תוך שלושה חודשים תתגבש עמדה בנוגע להגשת כתב אישום.

משכך, דחיתי את המועד למתן ההחלטה ליום 16.3.14, תוך שאני מורה למשטרה להגיש הודעה לבית המשפט לא יאוחר מיום 9.3.14 בדבר עמדתה לענין הגשת כתב אישום בתיק זה, ולצרף אליה את תיק החקירה עצמו בצירוף כל חומר החקירה שנוסף לו.

למרבה הצער ראתה המשטרה עצמה חפשית להתעלם מהחלטת בית המשפט, ולא הגישה את ההודעה כאמור. אם לא די בכך, כאשר התייצב נציג המשטרה בבית המשפט לא היה בקי בעובדות והנתונים ונאלץ לצאת פעם אחר פעם לצורך בירורים, והחמור מכל: עיון בתיק החקירה מלמד כי במהלך החודש הנוסף שחלף מאז ישיבת 9.2.14 נגבו שתי הודעות ונוסף חומר חקירה מועט בלבד, כאשר נציג המשטרה טוען כי החקירה הואצה אך טרם הסתיימה והוא מבקש ארכה נוספת של חודש.

כאמור, לא עלה בידי לקבל הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו, ולכך אתייחס בהמשך.

טענות המבקש

בפתח טיעוניו מלין ב"כ המבקש על עצם קיומו של הליך זה, שכן לטענתו, משנתן בית המשפט החלטה שכמוה כצו, ולפיה במידה ולא יוגש כתב אישום עד ליום 5.2.14, הרי משלא הוגש כתב אישום, יש לסלק את בקשת כרומגן על סף ולהחזיר את התפוסים למבקש לאלתר.

לטענתו, אין עוד סמכות לבית משפט זה לשוב ולדון בנושא, והיה על כרומגן להגיש ערעור על ההחלטה המקורית מכוח סעיף 38 לפקודה.

עוד טוען הסניגור כי משחלפו חמישה חודשים מאז נתפס הציוד ברשות המבקש, ומשלא הוגש עד עתה כתב אישום, אין עוד הצדקה להוסיף ולשלול את הרכוש מן המבקש. לטענתו, מסירת הציוד לכרומגן משמעה קביעה, בניגוד לפקודה, כי יש להשיב את התפוס לא אל מי שזכאי לדרוש אותו ובכך לחרוץ את דינו של המבקש.

טענה נוספת כאמור בפי ב"כ המבקש היא כי החיפוש לא נערך בפני שני עדים ולא בנוכחות המבקש, ומאחר והמשטרה בחרה לאחסן את התפוסים אצל כרומגן ולא במשטרה, מבלי שהמבקש עומת עם הציוד, "זוהמה" החקירה, לא ניתן לדעת מהם התפוסים שנתפסו וממילא לא ניתן יהיה כלל להגיש כתב אישום.