זוהר נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל

פסק דין

1.לפניי תביעה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובע בשל התנהלות הנתבעת אשר, לטענתו, הגישה נגדו כתב אישום וניהלה נגדו הליך פלילי ארוך ומיותר בתומו זוכה התובע זיכוי מוחלט.

הרקע

2.ביום 13/10/99 הגיש מר ניסים עמר (להלן: "המתלונן") למשטרת ישראל תלונה לפיה התובע באמצעות מר דהן ומר רוש (להלן בהתאמה: "דהן" ו-"רוש"), שניהם בעלי עבר פלילי עשיר, ביקש לגבות ממנו חוב כספי וזאת תוך שימוש באיומים מצד דהן ורוש.

בעקבות התלונה נפתחה חקירה משטרתית סמויה שנמשכה כחודשיים. לאחר סיום החקירה נעצר התובע ונחקר במשטרה ביום 21/12/99. באותו יום האריך בית המשפט השלום בבאר-שבע את מעצרו עד ליום 24/12/99. ביום 24/12/99 שוחרר התובע למעצר בית.

ביום 29/12/99 הוגש נגד התובע ונגד דהן ורוש כתב אישום המייחס להם בצוותא חדא עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

לפי העובדות המפורטות בכתב האישום, לאחר שהתובע נוכח לדעת כי הוא מתקשה לגבות מהמתלונן חוב בסך כ-60,000 ₪ שנפסק לטובתו בהליך אזרחי, הוא פנה לדהן ורוש על מנת שיגבו עבורו את החוב תמורת עמלה וזאת ביודעו כי ישתמשו לשם כך באיומים ו/או באלימות כלפי המתלונן.

במהלך ההליך הפלילי שנוהל, הודה דהן בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

בתום פרשת התביעה, העלה התובע טענת "אין להשיב לאשמה". טענה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 16/3/03.

ביום 5/4/05 זוכה התובע זיכוי מוחלט מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

התובע הגיש בקשה לתשלום פיצויים בגין הוצאות הגנתו וימי מעצרו לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין. בהחלטה מיום 23/5/11 נפסק לטובת התובע סך של 10,492 ₪ בגין הוצאות הגנתו.

להשלמת התמונה יצויין כי ביום 1/2/09 ניתנה החלטה בתיק זה (כב' השופט שפסר בבש"א 1324/09) ולפיה האמור בפסק הדין הפלילי במסגרתו זוכה התובע, למעט עצם זיכויו המוחלט של התובע, אינו קביל בהליך זה ומהווה עדות שמיעה או סברה.

טענות התובע

3.לטענת התובע, לשעבר ראש המועצה הדתית בעיר נתיבות, בשנים 1991-1990, יחסי משפחתו עם משפחת המתלונן עלו על השרטון וקרוב משפחתו של המתלונן אף הורשע בהצתת רכבו של אחיו של התובע אשר כיהן באותה התקופה כראש עיריית נתיבות.

בשנת 1992 התובע הילווה למתלונן סכום כסף ולצורך השבתו נאלץ לפנות לערכאות המשפטיות. ביום 14/7/96 ניתן פס"ד בתא 50348/96 בבית משפט השלום בת"א – יפו לפיו חויב המתלונן לשלם לתובע סך של 64,000 ₪.

לאחר מתן פסק-הדין, התחמק המתלונן מתשלום החוב ולאחר מאמצים רבים מצד התובע, שילם המתלונן באמצעות אחיו על חשבון החוב סך של 5,000 ₪ בלבד.

משכך, ביקש התובע בשנת 1999 לגבות את יתרת החוב ללא פנייה ללשכת ההוצאה לפועל וזאת בשל סיכויי גבייה נמוכים והעלויות הכרוכות בכך. על כן, פנה למכרו, מנהל חברת אבטחה, מר גיא עטיה אותו הכיר במסגרת עבודתו במועצה הדתית, בבקשה לסיוע בגביית החוב.

גיא עטיה תיווך בין התובע לדהן עמו לא הייתה לתובע היכרות מוקדמת והתובע סבר כי הגבייה תבוצע באמצעים חוקיים ולראיה אף מסר לדהן עותק מפסק-הדין בתא 50348/96 וקבלה על תשלום הסך של 5,000 ₪ על חשבון החוב .

עם גבור הלחץ לתשלום החוב וכהמשך להתנכלות משפחת המתלונן למשפחת התובע ובניסיון לפגוע בתובע בתפקיד הציבורי אותו מילא, הגיש המתלונן נגד התובע תלונה למשטרת ישראל.

4.טענותיו של התובע מופנות למשטרת ישראל אשר התרשלה, לטענתו בניהול החקירה ונגד הפרקליטות אשר הגישה נגד התובע כתב אישום וניהלה הליך פלילי ארוך ומיותר, תוך התעלמות מכשלי חקירה וחולשת הראיות.