זוהדי נאפע נ' האחים פרסיקו בעמ

פסק דין

התובע, תושב השטחים, הועסק על ידי הנתבעת בעבודות בנייה, במשך כשלוש שנים. עם סיום עבודתו הגיש התביעה שבפנינו.

נציין בפתח הדברים כי רק במהלך כתיבת פסק הדין התברר לנו שיש להעביר את הדיון בתובענה זו, שסווגה כתיק דיון מהיר, לפסים של סדר דין רגיל. זאת, מאחר שכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע בתיק זה ביום 11.7.12 כלל "תביעה חלופית" המסתכמת בסך 48,288 ₪, סכום שהינו גבוה מהסכום המקסימלי שבו ניתן לדון בדיון מהיר. בנסיבות אלה התלבטנו בשאלה האם יש צורך – לנוכח שינוי הסיווג – לקיים השלמה כלשהי להליכים בתיק זה, אך לאחר בחינת חוזרת של ההליכים שהתנהלו בפנינו, ושכללו דיון מסודר ומלא (לרבות הגשת תצהיר מטעם התובע, חקירות וסיכומים בכתב) נחה דעתנו שאין מניעה למתן פסק הדין בתיק על יסוד ההליך כפי שהתקיים בפנינו, ללא צורך ב"השלמה" כלשהי.

אשר על כן מתבקשת מזכירות בית הדין לשנות את סיווג התיק בהתאם.

התשתית העובדתית

הנתבעת, האחים פרסיקו בע"מ, היא חברה העוסקת בענף הבנייה. התובע, הועסק על ידה בעבודות בנייה החל מיום 1.11.07, עד לפיטוריו בדצמבר 2011. התובע היה עובד יומי, שהועסק שישה ימים בשבוע, בימים א'-ו'. שכרו חושב לפי ימי עבודה בפועל.

הנתבעת דיווחה, באמצעות הממונה על יחידת הסמך לעובדים זרים,על העסקת התובע אצלה בשכר יומי בשיעור של 180 ₪ והחזר הוצאות נסיעה בסך 50 ₪. בפועל, הנתבעת שילמה לתובע מדי יום במזומן 225 ₪ (נטו). כמו כן שילמה, באמצעות הממונה, עבור חופשה שנתית, והפרשות פנסיוניות, לרבות לפיצויי פיטורים.

עם פיטוריו שולם לתובע סך 4,090 ₪ כהשלמת פיצויי פיטורים, מעבר לכספים שהופקדו בעדו ברכיב הפיצויים כאמור לעיל.

הפרשי שכר

התובע טוען כי יש לחשב את שכרו ויתר זכויותיו על פי שכר קובע של 225 ₪ נטו ליום עבודה, שהוא הסכום המדוייק אותו קיבל בפועל מדי יום. זאת, בניגוד לטענת הנתבעת לפיה שכרו היומי הנכון עמד על 180 ₪ בלבד, כפי שדיווחה לשירות התעסוקה. התובע מוסיף וטוען, לחלופין, כי אף אם תתקבל טענת הנתבעת כי שכרו עמד על 180 ₪ בלבד, הוא זכאי להשלמת שכרו לשכר העבודה המינימאלי על פי טבלאות השכר בצו ההרחבה בענף הבנייה.

הנתבעת טוענת כאמור כי שכר עבודתו היומי של התובע עמד על 180 ₪, ובנוסף לכך שילמה לו הוצאות נסיעה, וכן ימי חג, הבראה וכלכלה, שהם רכיבים שלא ניתן לשלמם לטענתה באמצעות שירות התעסוקה. הנתבעת מוסיפה וטוענת שאין בסיס לטענת התובע כי שכרו היה פחות מזה הקבוע בטבלאות השכר שבצו ההרחבה.

אשר לדעתנו, על פי תלושי השכר שהוגשו עבור כל אחת משנות עבודה 2007 – 2011 (נ/יח לתיק מוצגי הנתבעת) שכר היסוד של התובע אכן עמד על 180 ₪, ושולם לו סך נוסף של 50 ₪ עבור נסיעות. זאת עולה אף מריכוז הנתונים בכרטיסו האישי של התובע ביחידת הסמך במשרד הפנים (נ/ יא). כידוע, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם. על המבקש לסתור תוכנם מוטל נטל הראייה (דב"ע מז/3-146חוג'ירת נ' גל, פד"ע כ' 19 (4.9.88)); ע"ע 402/07 ניצנים נ' חודאדי ( 19.1.10); ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגרית שירן (18.3.13)). במקרה שלפנינו, תלוש שכר כתוב גם בשפה הערבית, היא שפתו של התובע, וצוין בו במפורש כי שכר עבודתו הוא בסך 180 ₪ ובנוסף לכך משולמות לו נסיעות לפי 50 ₪ ליום. התובע לא טען בפנינו כי הלין בפני הנתבעת עובר להגשת תביעתו כי שכר עבודתו הוא בשיעור אחר (ע' 7, ש' 24; ע' 8, ש' 1). התובע גם אף לא טען שרכיב הנסיעות ממנו הורכב גמול עבודתו היומי היה פיקטיבי, דהיינו, הוא לא טען שלא היה זקוק לסכום זה לצרכי נסיעה למקום העבודה וחזרה.

עם זאת, אין חולק כי בפועל שולם לתובע "ביד" מדי יום סך 225 ₪ בלבד, לרבות בעד עבודתו בימי שישי (ע' 9, ש' 4, 13 לפרוטוקול; ע' 11, ש' 4) שהינו גבוה ב- 21 ₪ ליום משכר היסוד ורכיב הנסיעות בערכי נטו על פי תלושי השכר שהוגשו. הנתבעת טענה כאמור לעיל כי ההפרש בין שכר הנטו על פי תלוש השכר ושכר הנטו ששולם לתובע, הפרש העומד על 21 ₪, שולם לתובע עבור זכויות סוציאליות: ימי חג (9 ₪), דמי הבראה (9 ₪), ודמי כלכלה (6 ₪), זכויות שהנתבעת לא יכלה לטענתה לשלם באמצעות שירות התעסוקה (ע' 11, ש' 14). לדעתנו, טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת, שכן היא לא באה לידי ביטוי כלל בתלושי השכר שהונפקו בעד התובע והוגשו על ידי הצדדים, ואף לא באה לידי ביטוי במסמך כתוב אחר כלשהו, המעיד שאכן ההפרש הינו עבור אותם רכיבי שכר נוספים (ע' 11, ש' 7, 13; ע' 12, ש' 11). הנתבעת אף לא חקרה את התובע כלל בעניין זה במהלך עדותו. מנגד, התובע טען במפורש בסעיף 2 לתצהירו כי מעולם לא נאמר לו כי גמול עבודתו היומי ששולם לו בפועל כלל תשלום בעד זכויות סוציאליות כלשהן.

על כן, במחלוקת זו שבין הצדדים, אנו מקבלים מצד אחד את עמדת הנתבעת כי השכר היומי עמד על 180 ₪ בלבד, אך מצד שני מקבלים את עמדת התובע (בטענתו החלופית) לפיה השכר היומי הורכב משכר יסוד בסך 180 ₪ ורכיב נסיעות בסך 50 ₪, ללא תשלום עבור רכיבי שכר נוספים.

נעבור עתה לבחון את טענתו החלופית של התובע, לפיה שכרו נפל מהשכר המינימאלי שנקבע בצו ההרחבה בענף הבנייה.

הנתבעת טוענת כי התובע הועסק שמונה שעות בלבד בימים א-ה' ובימי ו' שש שעות. זאת, שכן לטענתה התובע הועסק בשעות 7:00- 16:30 וזמני ההפסקות שחלו במהלך יום עבודתו הסתכמו בשעה וחצי וכללו: הפסקת צהריים של חצי שעה בין השעות 11:00-11:30; שתי הפסקות קבועות נוספות לרבע שעה לקפה וסיגריה; ושתי הפסקות נוספות של רבע שעה שניתנו לתובע, כמו גם לשאר העובדים המוסלמים, לצורך תפילה.

איננו סבורים כי התובע הוכיח גרסתו בנוגע לשעות עבודתו. במחלוקת שבין הצדדים בנקודה זו אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת, מהנימוקים הבאים:

ראשית, התובע טען ששעות עבודתו היו החל מהשעה 07:00- 17:00 שישה ימים בשבוע (ס' 8 (א) לתצהירו). עם זאת, בעדותו הודה התובע כי ההסעה הגיעה לאסוף את העובדים בימים א'-ה' כבר בשעה 16:45 והוא סיים לעבוד כבר בשעה זו (ע' 8, ש' 14) ובימי ו' סיים לעבוד בשעה 13:45 (ע' 8, ש' 19). כמו כן, הוא לא הכחיש כי טרם ההסעה הוא היה נדרש כעיקרון למקלחת והחלפת בגדים (ע' 8, ש' 21), והדבר אף הגיוני וסביר לדעתנו. על כן, אין בידינו לקבל את גרסתו כי סיים עבודתו רק בשעה 17:00 או 14:00 בימי שישי (ע' 8, ש' 25; ע' 9, ש' 1), ואנו מקבלים בהקשר זה את גרסת הנתבעת כי סיום העבודה היה בשעה 16:30;

ושנית, באשר להפסקות, התובע טען שבכל יום קיבל רק חצי שעה הפסקה ושתי הפסקות נוספות בנות רבע שעה כל אחת בלבד(סעיף 8(א) לתצהירו). גם בנקודה זו מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי ההפסקות היו רבות וממושכות יותר. בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 יש להבחין בין "הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר" הנחשבות לשעות עבודה (ראו הגדרת "שעות עבודה" בסעיף 1 לחוק) לבין ההפסקות המפורטות בסעיף 20 לחוק, שאינן נחשבות חלק משעות העבודה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי היה מתפלל פעמיים ביום עבודתו(ע' 9, ש' 27). לפי סעיף 20(ד) לחוק זכאי עובד להפסקות לצורך תפילה בהתאם לדרישות דתו, אך כאמור הפסקות אלה לא נחשבות לחלק מזמן העבודה. לא שוכנענו בטענת התובע כי התפלל רק במהלך הפסקות האוכל (ע' 10, ש' 9), וגם לא שוכנענו בטענתו כי כל תפילה ארכה לא יותר מחמש עד שבע דקות (עמ' 10 ש' 7). בעניין זה אנו מעדיפים את עדותו של מר פרסיקו שהעיד במפורש כי זמני התפילות לא חפפו את שעות ההפסקה הרגילות (ע' 12, ש' 23; ע' 13, ש' 1). אנו מקבלים את טענתו מר פרסיקו, שלא הוכחשה, כי הנתבעת הקצתה אזור מיוחד לתפילה עבור עובדיה המוסלמים בו יכלו העובדים להידרש אף לפעולות היטהרות (ס' 50 לסיכומיה; ע' 10, ש' 1) וכי הפעילות שנלוותה לתפילה, לרבות הגעה למקום התפילה, ארכה לפחות רבע שעה.

לאור כל האמור, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי שעות עבודתו של התובע, בהתחשב בזמני ההפסקות שחלו במהלך כל יום עבודה, היו שמונה שעות ביום עבודה רגיל ושש שעות בימי שישי.