זוארץ נ' וליד ואח'

פסק דין

בפני תביעת התובע לפיצויו על נזקיו בסך של 14,530 ₪ אשר לטענתו נגרמו לו כתוצאה מתאונה שהתרחשה ביום 13.5.02 כאשר התובע נהג ברכב מסוג פיאט מס' רישוי 7036305 (להלן: "הפיאט") ונגרם לפיאט נזק כתוצאה מהתנגשות עם משאית וולבו מס' רישוי 5120415 (להלן: "המשאית") שהיתה נהוגה באותה עת על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") והשימוש בה היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 3.

יצוין כי בתביעה, שהוגשה במקורה ביום 14.12.08, צוין מס' רישוי אחר של המשאית ורק ביום 1.2.10 במהלך דיון שנקבע בתביעה, וחרף העובדה שהטענה הועלתה בכתב ההגנה, ביקש התובע לתקן את מס' הרישוי של המשאית בהתאם למס' הרישוי הנכון, שאף הופיע באישור המשטרה.

לבקשה זו של התובע, נעתרתי ולפיכך כתב התביעה תוקן במועד הישיבה הנ"ל.

אומר כבר עתה, כי טענת הנתבעים כי דין התביעה להידחות בשל התיישנותה לאור מועד תיקון כתב התביעה וציון מס' הרישוי הנכון של המשאית, דינה להידחות שכן, יש לראות במועד הגשת התביעה המקורית, את מועד הגשת התביעה על אף תיקונה. המדובר בתיקון טעות טכנית תוך שימור זהות התביעה ועילת התביעה ולפיכך אין לראות בתיקונה משום הגשת תביעה חדשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. לענין זה אפנה לאמור בספרו של י. זוסמן "סדר הדין האזרחי" (1995) בעמ' 352 ולפסיקה הנזכרת שם. אציין עוד כי לא היה בתיקון כדי לגרום נזק כלשהו לנתבעים (מלבד הצורך בדחיית הדיון, אשר אעיר כי ספק באם היה מחויב המציאות) שכן, מאישור המשטרה שצורף לכתב התביעה המקורי, יכלו הנתבעים ללמוד על זהות המשאית שהיתה מעורבת בתאונה, וגם פרטיו של הנהג היו ידועים להם ולפיכך, לא נגרם להם כתוצאה מהתיקון נזק ראייתי מעבר לזה שנגרם, ככל שנגרם, כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה המקורית.

יחד עם זאת, לאחר שמיעת עדויות הנהגים וטיעוני הצדדים בפני, אני סבורה כי דין התביעה להידחות מטעמים אחרים שהעלו הנתבעים והם: אי הוכחת זיקתו של התובע לפיאט במועד קרות התאונה ואי עמידתו של התובע בנטל להוכיח את גרסתו באשר לאופן ארוע התאונה.

שאלת הבעלות ברכב

אין מחלוקת בין הצדדים כי לא הוצג מסמך המעיד על כך שבמועד התאונה, היה הפיאט רשום על שם התובע, אך לטענתו הפיאט היה בבעלותו על אף שהיה רשום על שם אימו המנוחה, וזאת מאחר וכל אחיו ואחיותיו ויתרו על זכויותיהם ברכב הפיאט בהיותם יורשים של אימם המנוחה.

להוכחת טענתו זו, הציג התובע, לאחר הדיון מסמך הנחזה להיות מסמך ויתור מטעם שאר היורשים הנושא את התאריך 12.9.03 (להלן: "המסמך").

מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אין במסמך כדי להוכיח את טענת התובע באשר לבעלותו בפיאט שכן, התובע לא הציג כל מסמך המעיד על כך שניתן תוקף לויתור זה בצו ירושה או בדרך אחרת, וכן לא הציג התובע את רישיון רכב הפיאט נכון למועד התאונה או במועד מאוחר יותר המעיד על העברת הזכויות לידיו. יתרה מכך, ויתור היורשים על הזכויות ברכב על פי המסמך, נעשה בתאריך מאוחר לתאונה ולפיכך, יש בו, אם בכלל, כדי לחזק את טענת הנתבעים כי במועד התאונה היה הרכב בבעלות אימו של התובע דווקא.

אמנם נכון הוא כי אף אדם אחר לא תבע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לפיאט וממילא ברור שאימו המנוחה של התובע לא תוכל להעלות טענה כלשהי כנגד הנתבעים במידה ואלו יפצו את התובע על נזקיו הנטענים, אולם למרות זאת, ובין היתר בהעדר הוכחה לכך שהתובע נשא בעצמו בעלות תיקון הפיאט (כאשר החשבונית שהוצאה על ידי המוסך תוקנה בכתב יד כך שהוסף לשם מזמין התיקון שם אימו של התובע) על אף חלוף תקופה כה ארוכה ממועד קרות הנזק, נותרת בעינה התהייה האם אכן נשא התובע בעלות התיקון ובאם יש לו זכות לתבוע נזקים כלשהם מהנתבעים.

יתכן שבנסיבות אחרות, הייתי יכולה להסתפק בראיות שהביא התובע לענין זה, לרבות עדותו בפני, אולם בנסיבות הענין ומשהתביעה הוגשה זמן כה רב אחרי התאונה ובהעדר הוכחת תשלום בפועל על ידי התובע דווקא, וכן לאור האמור לעיל ביחס לנסיבות ארוע התאונה, אינני סבורה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענתו כי הוא שנשא בעלות התיקון בפועל.

נסיבות ארוע התאונה

שני הנהגים הציגו בפני גרסאות נוגדות באשר לאופן ארוע התאונה כאשר התובע טוען כי המשאית אשר נסעה במסלול הימני, ביקשה לעלות לגשר צומת קרית אתא שבשד' ההסתדרות, ולצורך כך סטתה לפתע לתוך מסלול נסיעתו, שפשפה את הפיאט והדפה אותו למדרכה.

מנגד, טוען הנתבע כי הוא נסע במסלול הימני כאשר הפיאט נסעה מאחוריו ובעת שביקש לפנות ימינה ולא לעלות על הגשר, עקפה אותו הפיאט מבלי להמתין להשלמת מעבר המשאית למסלול הימני, ופגעה בחלקה האחורי של המשאית עם כנף ודלת קדמית ימנית של הפיאט.

על אף שבפיאט היתה נוסעת נוספת התובע לא זימן את הנוסעת כעדה מטעמו ואף לא יכול היה לתת הסבר מדוע לא עשה כן.

בנסיבות אלו, משגרסאות הצדדים סותרות האחת את השניה, וכן בהתחשב בעובדה שהתובע הגיש את תביעתו למעלה מ- 6.5 שנים לאחר התאונה, ולאור ההלכה הקובעת כי צד הנמנע להביא עד מטעמו ללא הסבר סביר הדבר מביא למסקנה כי עדותו של עד זה היתה פועלת כנגדו (ראה: י' קדמי "על הראיות" (2009) חלק רביעי עמ' 1889 ואילך והאסמכתאות שם), אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו באשר לאופן ארוע התאונה. טענת התובע כי הנזק לפיאט הנראה בתמונות שהוצגו מחזק את גירסתו נדחית שכן נזק זה יכול לדור בכפיפה אחת עם גרסאות שני הצדדים.

מעבר לצורך אציין כי גם באם הייתי משתכנעת כי יש מקום לקבל את התביעה, בוודאי שהתובע אינו זכאי לפסיקת ריבית בגין סכום הנזק, מקום בו לא הוכיח כי במועד כלשהו קודם להגשת התביעה, פנה למי מהנתבעים בדרישה לפיצוי.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובע ומחייבת אותו בהוצאות הנתבעים בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, י"ב תמוז תש"ע, 24 יוני 2010, בהעדר הצדדים.