זהרה נ' נסר ואח'

פסק דין

ענינה של תביעה זו הינו הסכם להשכרת חנות שבבעלות הנתבעים לתובע. לטענת התובע, יום למחרת החתימה על ההסכם, הוא בוטל בהסכמת הצדדים לו. חרף זאת, הגישו הנתבעים את ההסכם לעירית חיפה, וזו דרשה ממנו לשלם ארנונה עבור תקופת השכירות של החנות. הנתבעים מכחישים את טענת התובע, כי ההסכם בוטל בהסכמתם יום לאחר שנחתם.

אין חולק כי ביום 19.5.05 נחתם בין הצדדים הסכם, בו השכירו הנתבעים חנות שבבעלותם לתובע, וזאת למשך שנה, החל מיום 1.6.05 עד יום 31.5.06, לשם ניהול קיוסק. דמי השכירות שנקבעו הינם בשיעור של 200 דולר לחודש, בתוספת מע"מ שישלם השוכר בנפרד לשלטונות המס (סעיף 9 להסכם).

בסעיף 4 להסכם נקבע, כי "הוצאות מים, חשמל, גז, ארנונה כללית ... ישולמו על ידי השוכר".

ההסכם נחתם במשרדו של עורך דינם של הנתבעים, אשר ייצגם גם בהליך זה, עו"ד מוניר ברברה.

התובע מסר בתצהירו (ת/1), כי יום למחרת החתימה, דהיינו ביום 20.5.10, פנה לעו"ד ברברה, והודיע לו כי הוא מבקש לבטל את ההסכם, וכי הוא מוכן לשאת בכל הכרוך בכך. לאחר שעו"ד ברברה הודיע לנתבעים על רצונו לבטל את ההסכם, סוכם בינו לבין הנתבעים, באמצעות עו"ד ברברה, כי ישלם לנתבעים סכום של 1,500 ₪, וכן ישלם 1,500 ₪ לעו"ד ברברה עבור הכנת ההסכם וביטולו, ואז יראו את ההסכם כמבוטל.

בחודש אוגוסט 08 קיבל מעירית חיפה דרישה לתשלום ארנונה עבור החנות. בשלב זה הסתבר לו, כי הנתבעים הפקידו את הסכם השכירות בעיריה, חרף ביטולו. הוא פנה לעיריה בבקשה לבטל את החוב, בטענה שההסכם בוטל, אולם העיריה הטילה עיקול על חשבונו בבנק ערבי ישראלי בע"מ. חרף פניות נוספות מצידו, סרבה העיריה לבטל את דרישת החוב.

הוא שילם לעיריה סכום של 8,900 ₪ עבור חוב הארנונה.

מטעם התובע הוגש גם תצהירה של אחותו, סמירה דכואר (ת/2), אשר מסרה, כי אחיה ביקש ממנה לפנות לעו"ד ברברה ולברר עימו מדוע הופקד הסכם השכירות בעיריה חרף ביטולו. כאשר פנתה לעו"ד ברברה השיב לה, כי הדבר לא יתכן, שכן ההסכם בוטל, והוא יברר את הענין עם הנתבעים ויחזיר לה תשובה. עו"ד ברברה לא החזיר לה כל תשובה.

מטעם הנתבעים העיד נתבע 2 (להלן: "הנתבע"). הנתבע מסר בתצהירו (נ/2), כי ביום החתימה על ההסכם מיהר התובע לעזוב את משרדו של עו"ד ברברה. הוא לא שילם דמי שכירות, ואף לא את שכרו של עו"ד ברברה. הוא הבטיח לשוב למשרדו של עו"ד ברברה על מנת לשלם את שכרו, אך מאז לא שב.

לטענת הנתבע, הסכם השכירות לא בוטל, והוא נפגש עם התובע כחודש לאחר החתימה על ההסכם וקיבל מידיו שיק בסכום של 1,000 ₪ עבור דמי שכירות, אותו הפקיד בחשבונו ביום 23.6.05.

הנתבע מסר, כי העביר את הסכם השכירות לעיריה. לטענתו, התובע חייב לנתבעים דמי שכירות עבור שמונה חודשי שכירות, ולאחר שלא שילם השכירו את החנות לאחר החל מיום 1.3.06.

בבואי להכריע בין גרסאות הצדדים מצאתי, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תביעתו. הן בגרסת התובע והן בגרסת אחותו נתגלו סתירות, המצביעות על חוסר מהימנותם של הדברים שמסרו. בנוסף, התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, כי ההסכם בוטל.

כאמור, התובע לא הגיש כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, והפרטים שמסר, אינם מתישבים עם שורת ההיגיון. הסכם השכירות נערך על ידי עורך דין, ונעשה בכתב. אך סביר לצפות, כי הסכם המבטל אותו – יערך אף הוא בכתב, ולא בעל פה כגרסת התובע. התובע טוען, כי שילם 1,500 ₪ לנתבעים, ו-1,500 ₪ לעו"ד ברברה עבור ביטול ההסכם. אילו אכן היה כך, ניתן לצפות כי התובע ידרוש, כי ימסרו לו אישור מן הנתבעים על קבלת הסכום, וקבלה מעו"ד ברברה על קבלת חלקו. טענת התובע, כי שילם 3,000 ₪ במזומן, באופן שאינו מותיר אפשרות להתחקות אחר תשלום הסכום, והסכים שלא לקבל לידיו כל אסמכתא לכך, אינה הגיונית ואינה מהימנה.

בנוסף, בעדותו של התובע התגלו סתירות ושינויים, וזאת בענינים עובדתיים מהותיים, הנוגעים לטענתו, כי הסכם השכירות בוטל.

בתצהירו מסר התובע, כי יום למחרת החתימה על ההסכם פנה לעו"ד ברברה וביקש לבטלו, וזה השיב כי ידבר עם הנתבעים, ומאוחר יותר הודיע לו את תשובת הנתבעים (סעיפים 4-5 לת/1). ואילו בחקירתו הנגדית מסר, כי למחרת החתימה נפגש פעם נוספת עם עו"ד ברברה ועם הנתבע במשרדו של עו"ד ברברה, ושם התנהלה השיחה ביחס לביטול ההסכם (עמ' 4 שו' 4-5 לפרוטוקול).

בנוסף, ניסה התובע להתחמק מלהשיב על שאלות בנוגע לחשבון הבנק שלו בבנק הפועלים, והסתבך בתשובותיו באי אמירת אמת: תחילה מסר, כי אין לו חשבון בנק נוסף מעבר לחשבונה של אשתו בבנק ערבי ישראלי. בהמשך טען, כי היה לו חשבון בבנק הפועלים, שנסגר לפני עשר שנים, ואחר כך טען, כי החשבון נסגר לפני עשרים שנה (עמ' 4 שו' 1-3 ושו' 27-32 לפרוטוקול).

בגרסתה של אחות התובע, סמירה דכואר, נתגלתה סתירה מהותית ביחס למועד בו פנתה, לטענתה, לעו"ד ברברה על מנת לברר מדוע הפקידו הנתבעים את החוזה בעיריה. בחקירתה הנגדית ציינה, כי פניתה לעו"ד ברברה היתה ביוני 2005, כחודש לאחר חתימת ההסכם (עמ' 5 שו' 24-27). ואולם לגרסת התובע, נודע לו לראשונה כי ההסכם הופקד בעיריה, לאחר שנודע לו על חוב הארנונה באוגוסט 2008, דהיינו למעלה משלוש שנים ליוני 2005! על כן, איני נותנת אמון גם בגרסתה של עדה זו.

אציין, כי גם עדותו של הנתבע הותירה בי רושם של עדות מגמתית ובלתי מהימנה, בחלקים שלה, אך אין בכך כדי למלא את החוסרים הראייתיים בגרסת התובע, עליהם הצבעתי לעיל, או לשנות מקביעתי בדבר חוסר מהימנותה של גרסת התובע.

סבורה אני, כי חומר הראיות מצביע על כך, כי לאחר החתימה על הסכם השכירות זנח התובע את הרעיון לפתוח בחנות קיוסק, ולמעשה לא עשה שימוש בנכס ששכר, וכי הדבר היה בידיעת הנתבעים, אשר לא ראו את התובע אף פעם בחנות, לא קיבלו לידיהם את שכר הדירה המגיע להם, ובסופו של דבר השכירו את החנות לאחר, עוד לפני תום תקופת השכירות של התובע על פי ההסכם. ואולם עצם זניחתו של הסכם השכירות על ידי התובע, אין משמעה כי ההסכם בוטל. ללא הסכמה בדבר ביטול ההסכם על ידי שני הצדדים, ההסכם עומד בתוקפו, ועל כן, ובהתאם להסכם, על התובע היה לשאת בתשלומי הארנונה.