זהבה שלום נ' מנהל ארנונה בעירי י ת תל אביב-יפו ואח'

ב"כ התובעת: עו"ד עזריה

ב"כ הנתבעים: עו"ד ריבלין

פסק דין

הרקע

1.ביום 21.4.02 שכרה התובעת, גב' זהבה שלום, שטח של 193 מ"ר בקומת המרתף ברחוב נוה שאנן 16, באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. התובעת הגישה תביעה זו נגד הנתבעים, להשבת דמי ארנונה שניגבו ממנה ביתר, לטענתה, בתקופה שבין 11.7.02 ל-1.6.07. לדבריה, הנתבעים סיווגו את העסק שניהלה במושכר בצורה לא נכונה, וכתוצאה מכך נגבתה ממנה ארנונה בסכום גבוה מזה שצריך היה לגבות ממנה.

טענות התובעת

2.לטענת התובעת, היא החליטה להקים בשטח ששכרה בית עסק שישמש אולם ריקודים ומקום בילוי לציבור יוצאי רומניה (בית העסק), לנוכח גל העובדים הזרים שהגיע ארצה. סמוך לאחר שכירת המקום ניגשה התובעת, ביחד עם המשכירה, לעיריית תל אביב (העיריה) והסדירה את העברת החזקה במושכר לחזקתה. לשם כך מסרה לידי הפקידה המטפלת את העתק הסכם השכירות, שצורף כנספח א לתצהיר התובעת.

לדבריה, בהסכם השכירות היה כתוב בבירור כי מטרת החזקת המושכר היא "מועדון". התובעת הגישה לעיריה בקשה לקבלת רשיון לניהול עסק. כאשר קבלה התובעת דרישה ראשונה לתשלום בגין חיוב ארנונה, על סך כ- 9,000 ₪, נדהמה. היא סברה שהחיוב יעמוד על סך של כ-3,000 ₪, כפי שנאמר לה על ידי המשכירה. היא פנתה טלפונית לעיריה לברר את פשר החיוב והסבירה, לטענתה, כי מדובר במועדון ריקודים הפועל רק יומיים בשבוע, במרתף, באזור עלוב ומוזנח בתחנה המרכזית הישנה. לדבריה, נציגת העיריה הסבירה לה כי מועדון נופל תחת הסיווג "עסק", ועל כן החיוב בו חויבה הוא נכון, ועליה לשלם תעריף לעסקים. תשובה זו לא הניחה את דעתה והתובעת שבה ופנתה - הן טלפונית והן אישית - אל העיריה, אך קבלה תשובה זהה: כי מדובר בעסק וזהו התעריף לעסק. התובעת שבה ופנתה מספר רב של פעמים לעיריה, אך בסופו של דבר התייאשה והשתכנעה כי עליה לשלם את הסכום שנדרש. לדבריה - לא עלה בדעתה שרשות ציבורית, אשר בידיה כל המידע הרלוונטי, כולל רשיון העסק של התובעת, תגבה כספים ביתר, שלא כדין. התובעת טוענת כי שילמה את הסכומים שנדרשו ממנה, במאמצי על, תוך לקיחת הלוואות, אך הרגישה ש"עניבת חנק מתהדקת סביב צווארה" ומצבה הנפשי היה קשה מאד.

3.במהלך שנת 2006, באחת מהפגישות החודשיות בין התובעת ובין מנהל החשבונות שלה, מר אברהם דוד, סיפר לה כי רכש תוכנת מחשב חדשה, שבאמצעותה ניתן לבחון את תעריפי הארנונה. בבדיקה שערך התברר כי החיוב הכספי שנדרשה התובעת לשלם עלה בחמישים אחוז על התעריף שהיה עליה לשלם אילו סווג העסק בצורה נכונה. התובעת פנתה לעו"ד מטעם העיריה והוא יעץ לה לפנות בדחיפות לעו"ד שייצג אותה בכל הנוגע לחיוב הארנונה. כך עשתה, אלא שעוה"ד הראשון שפנתה אליו הפסיק את הטיפול בה באמצע. עוה"ד השני הגיש בשמה ערר לועדת הערר לעניני ארנונה כללית, שליד עיריית תל אביב, וביום 18.5.08 החליטה ועדת הערר לקבל את הערר של התובעת (החלטת ועדת הערר צורפה כנספח ג לתצהיר התובעת). עם זאת, החלטת ועדת הערר חלה רק מיום 1.6.07, חרף העובדה שהערר התייחס לשנים אחדות לפני שנת המס שבה הוגש הערר. זאת, לדברי ועדת הערר, מאחר שהתובעת הגישה את הערר רק בחודש זה, וועדת הערר אינה מוסמכת לדון בטענות העוסקות בתקופות עברו, ואף לגבי שנת 2007 - הוגש הערר באיחור, ולכן ההחלטה חלה רק ממועד הגשת הערר, ולא מתחילת שנת 2007. התובעת טוענת כי ועדת הערר בהחלטתה אישרה כי בית העסק אינו בית קפה, אלא מועדון, שהריקודים הם חלק מרכזי שלו. בכך יצא המרצע מן השק ואושרו טענות התובעת לפיהן כל התנהלות הנתבעים בענינה היתה בלתי ראויה.

4.לאור החלטת ועדת הערר, שקבעה כי מועד תחולת ההחלטה יהיה רק מיום 1.6.07, ולא ממועד תחילת התשלומים שנגבו ביתר, הגישה התובעת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 15.9.08 נתן כבוד השופט רוזן את פסק דינו בעתירה וכך קבע:

"... ראוי היה לעיריה לכבד החלטת ועדת הערר ולהשיב לעותרת כספים ששלמה במועד על פי הסווג שנקבע שלא כדין. העיריה סבורה שלא כך. התלבטתי אם לא ראוי כי אורה לעיריה להשיב הכספים לעותרת וזאת לאחר שהשתכנעתי כי שורת הצדק מטה את הכף לטובתה. שקלתי ושכללתי השיקולים כולם והגעתי לכלל מסקנה, כי על פי הסמכות הנתונה לי על פי חוק לא אוכל ליתן הצו המבוקש על ידי העותרת. סמכותי הינה ב-ד' אמות החוק ומסגרת משפטית זו קובעת כי השבת הכספים צריכה להתברר במסגרת תביעה אזרחית בבית המשפט המוסמך. לא לי כשופט הדן במשפט המנהלי לדון ולהכריע בשאלה של השבת כספים".

לפיכך נדחתה העתירה, אך לנוכח הקביעה של בית המשפט המחוזי הוגשה תביעה זו. התובעת טוענת כי המידע הרלוונטי לקביעת סיווג נכון לנכס היה בידי הנתבעים כל העת. למרות שידעו או היה עליהם לדעת כי את המועדון יש לסווג לפי סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, המתיחס לאולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור, בחרה לסווגו לפי סעיף 3.3 לצו הארנונה המתיחס ל"משרד", שהתעריף בגינו גבוה בהרבה. התובעת טוענת כי על הנתבעים להשיב לה את הכספים שנלקחו ביתר וזאת החל מהמועד הראשון שבו נגבו, ולא רק מיום 1.6.07 כפי שקבעה ועדת הערר, הן בשל כך שגביית היתר נבעה מרשלנות של העיריה, והן בהתאם לדיני ההשבה.

5.סכום גביית היתר עומד על סך של 193,407 ₪, החל משנת 2002 וכלה בשנת 2007, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן קנסות וחיובים בסך 15,000 ₪ שהתובעת נדרשה לשלם, ושילמה בפועל. נוסף על כך, טוענת התובעת, כי על הנתבעים לפצותה בגין הנזקים הרבים שנגרמו לה כתוצאה ממעשי העיריה, ובהם עגמת הנפש והסבל המרובים שנגרמו לה מהתנהגות הנתבעים, הוצאות בגין תשלום לעורכי דין שונים שהעסיקה לאורך הדרך, בסך כ- 36,000 ₪, אגרת בית משפט בגין העתירה המנהלית שהוגשה, פיצוי בגין הלוואות שנאלצה ליטול על מנת לכסות את החיובים, ועוד. סך הכל עומדת התביעה על סך של 366,657 ₪, לפי כתב התביעה המתוקן.

טענות הנתבעים

6.לטענת הנתבעים, הנכס של התובעת חויב בתעריף "בנינים שאינם משמשים למגורים" מיום 1.4.02 ועד 1.6.07. בין 1.6.07 ועד 1.1.08 סווג הנכס בסיווג "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור", על פי החלטת ועדת הערר לעניני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב. הארנונה מוטלת על פי השימוש הנעשה בנכס.

ביום 11.7.02 האגף לחיובי הארנונה הודיע לתובעת במכתב שהנכס סווג כ"משרד" (מכתב נספח 3 לתצהיר הנתבעים). התובעת לא השיגה על הודעה זו. זאת, למרות שהיא השיגה לענין מועד תחילת חיובה בארנונה, בטענה כי יש לרשום אותה כמחזיקה רק מיום 24.1.02, ולא בהתאם לתאריך שהופיעה בחוזה השכירות (מכתב נספח 4 לתצהיר הנתבעים). השגה זו אף התקבלה על ידי מנהל המחלקה להשגות ועררים, שזיכה את התובעת בפטור בגין נכס ריק למשך חודש ימים (מכתב הערר ותשובת מנהל המחלקה נספחים 5 ו-6 לתצהיר הנתבעים). ביום 15.6.03 פנתה התובעת לאגף לחיובי ארנונה וביקשה לקבל מידע בדבר תעריף ארנונה למגורים בתוך עסק (מכתב נספח 7 לתצהיר הנתבעים). רק ביום 12.6.07 פנתה התובעת לעיריה וביקשה לשנות את הסיווג ל"אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור" (מכתב נספח 8 לתצהיר הנתבעים). בעקבות פניה זו נערכה ביקורת לנכס, ועל סמך ממצאי הביקורת שנערכה ביום 11.7.07, דחה מנהל הארנונה את פניית התובעת (תשובת מנהל הארנונה והעתק מדו"ח הביקורת על נספחיו צורפו כנספחים 9 ו-10 לתצהיר הנתבעים). ממצאי הביקורת היו כי הנכס משמש בעיקר כבית קפה.

7.ביום 26.8.07 הגישה התובעת ערר על החלטת מנהל הארנונה, לועדת הערר. ועדת הערר קיבלה את טענות התובעת וקבעה ביום 18.5.08, כי מדובר באולם המשמש לריקודים, אלא שתוצאות הערר יחולו רק ממועד פניית התובעת לעיריה, קרי: 1.6.07 (נספח ג לתצהיר התובעת). למרות דברים אלה, הנתבעת סבורה כי אלמלא נפלה טעות, במסגרתה לא הוצגו לועדת הערר צילומים שצורפו לדו"ח הביקורת אשר צולמו בנכס, היתה ועדת הערר מגיעה למסקנה שונה מזו שהגיעה אליה. הנתבעים מצינים כי למרות שהסיווג הנכון לנכס הוא "בית קפה" ולא "משרד" - אין הדבר משנה לענין גובה הארנונה, שכן שניהם חוסים תחת הסיווג השיורי של "בנינים שאינם משמשים למגורים".

8.לטענת הנתבעים, אין מקום להשיב לתובעת כספים שנגבו לפני שהגישה את ההשגה בדבר התקופה שקדמה לשנת 2007, וזאת הן משום שהתובעת לא פנתה במהלך השנים לעיריה בטענה בדבר הסיווג (ב"כ הנתבעים הפנתה לפסיקה בה נקבע כי יש לקחת בחשבון גם את מחדלו של התובע, בשתיקתו הממושכת ובאי הגשת השגה בדרך המקובלת, ולהפחית בשל כך את סכום ההשבה).

9.מעבר לאמור, יש קושי לפסוק לתובעת את הפיצוי שהיא מבקשת, שכן לא הוכיחה את הסכומים שיש להשיב, על פי טענתה. זאת - הן לגבי הנזקים הרפואיים הנטענים, והן לגבי סכומי הארנונה שנגבו ביתר, כנטען, שכן הוכח בחקירה הנגדית של התובעת שקיים פער בין הסכום הנתבע לבין הסכום שהיא חויבה, ובין אלה לצו הארנונה. בתקופות מסוימות כלל התשלום שהתובעת חויבה בו תשלום בגין מים, ולעיתים נכללות בסכום ריבית והצמדה.

דיון והכרעה