זברו ואח' נ' אברמוב ואח'

פסק דין

תובענה ותובענה שכנגד, בנוגע להתנגשות שבין שני כלי רכב, מונית מ.ר. 97-227-25 (בבעלות התובעים, נהוג בידי הנתבע שכנגד 2) וכלי רכב פרטי מ.ר. 89-023-36 (בבעלות ונהוג בידי הנתבעת/התובעת שכנגד). ההתנגשות אירעה ביום 15.9.2013, ברח' ששת הימים בטירת הכרמל.

הצדדים מסרו גרסאות שונות בנוגע לנסיבות האירוע, כמפורט להלן:

לטענת התובעים, המונית שהייתה נהוגה בידי הנתבע 2, הגיעה לכביש ברח' ששת הימים, כאשר מכונית הנתבעת מצויה במצב של עצירה מלאה מאחורי משאית שהייתה ברחוב. לדברי הנתבע שכנגד 2, בנתיב הנגדי הגיע אוטובוס של חברת "אגד", ומשום שהמונית הייתה בחלקה בנתיב השמאלי (נתיב התנועה הנגדי), האוטובוס לא יכול היה לעבור, ונהג האוטובוס סימן לו לעקוף את המכשול, קרי את המשאית אשר מאחוריה עצרה המכונית הפרטית. הנתבע שכנגד 2 תיאר כי המונית החלה לעקוף את המשאית והמכונית שמאחוריה, וכאשר היה באמצעה של העקיפה, יצאה הנתבעת גם היא לעקוף את המשאית תוך שהיא מתנגשת במונית אשר מצויה בנתיב השמאלי.

הנתבעת טענה, כי הגיעה לכביש והבחינה במשאית החוסמת חלק מנתיב הנסיעה, וכאשר הגיעה עם מכוניתה לצד המשאית (צמוד לחלקה האחורי) היססה לרגע בשל האוטובוס אשר היה בנתיב הנגדי, ולאחר שנהג האוטובוס אותת לה להתקדם, לפתע באה המונית ועקפה אותה משמאל תוך שהיא נכנסת לנתיב הנסיעה של המכונית הפרטית.

לאחר בחינת טענות שני הצדדים, מצאתי לנכון לקבוע כי נהג המונית אחראי לאירוע התאונתי אשר התרחש, באופן הדוחה את התובענה ומקבל את התובענה שכנגד, ואולם מצאתי לנכון להפחית חלק מסכום החיוב הרלוונטי לנתבעת/תובעת שכנגד, בשל אשם תורם. ואבהיר טעמי;

הנתבע שכנגד מס' 2 ציין בעדותו (עמ' 3 שורה 6): " הבנתי שהיא לא יוצאת לעקוף את המשאית. האוטובוס לא יכול היה לעבור מאחר ואני כנראה חסמתי את הנתיב והייתי חלקית בנתיב שלו ולכן יצאתי לעקיפה. " לגישתי, הנתבע שכנגד מס' 2 הוא זה אשר יצר את המפגע התעבורתי אשר הוליד את האירוע התאונתי בעטיו התנהל ההליך.

הנתבע שכנגד 2 הגיע למפגש כלי רכב, בכביש דו נתיבי צר יחסית (כפי שעולה מהתמונות אשר צורפו על ידי הצדדים), כאשר התשתית לבסיס למצב המיוחד אשר הביא לעצירת האוטובוס באופן שיכול והביא – לאותה אי הבנה (כאשר כל אחד מהצדדים טוען שנהג האוטובוס סימן לו להתקדם) – הונחה על ידי הנתבע שכנגד 2.

אוסיף לאמור, את צורה הנזקים במכוניתה של הנתבעת; מעיון בתמונה אשר הוצגה, ואשר תועדה כמייצגת את מצב הדברים לאחר התאונה (ת/1) עולה כי פנס האיתות הקדמי שמאלי של המכונית הפרטית, הועף מעצמת ההתנגשות והגיע למצב בו הוא נמצא מול מרכז חזית המכונית הפרטית, העומדת לאחר התאונה במקביל למשאית ובסמוך לחלקה האחורי; צורת הנזק, בהקשר זה, תואמת את תיאורה של הנתבעת, לפיו השלימה את הפניה ועמדה לצידה של המשאית, ולא כפי שתיאר הנתבע מס' 2, שהמכונית הפרטית יצאה לעקוף את המשאית כאשר הוא נוסע קדימה, וההתנגשות בתחילת יציאת המכונית הפרטית לעקיפה;

צורת הנזקים במונית אינה מלמדת על נסיבות התאונה, ובהתאם אינה מעלה או מורידה בהקשר זה. על פי התמונות (נ/1) אכן הנזק למונית הינו מאמצעיתה, ואולם אין הדבר מעיד על צורת כלי הרכב וכיוון נסיעתם בעת ההתנגשות, וכשם שצורת הנזק יכולה לתאום סטייה של המכונית הפרטית לנתיב של המונית, היא יכולה להיות להיפך (המונית נכנסת לנתיב הנסיעה הישר של המכונית הפרטית) באותה המידה ממש.

האחריות המכרעת, אמורה להיות מוטלת לגישתי על נהג המונית; ראשית, משום שעל נוהג ברכב ציבורי חלה חובת זהירות מוגברת כלפי המשתמשים בדרך, שכן גם מיומנות הנהיגה שלו הינה עדיפה (או לפחות אמורה להיות כזאת); שנית, משום שגם אם נקבל את גרסתו של הנתבע שכנגד מס' 2, הרי שהמונית יצאה לעקיפה של שני כלי רכב, ולא כפי שהנתבעת יצאה לעקוף מכשול של כלי רכב אחד בלבד (המשאית) – הנתבע שכנגד 2, שהינו נהג מיומן בעל רישיון לנהיגה בכלי רכב המשמש לתחבורה ציבורית, אמור להיות זהיר יותר, לנהוג במשנה זהירות, לא ליצור סיכונים בדרך (כפי שעשה כאשר חסם את נתיב הנסיעה של האוטובוס אשר הגיע מהכיוון הנגדי), ולא לעקוף שני כלי רכב באותה עקיפה, אלא אם וידא שהדבר אפשרי ובטוח. קרות התאונה, כפי שקרתה, מתיישבת הרבה יותר עם הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבע שכנגד 2, מאשר עם חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת.

ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי האחריות לאירוע התאונתי מוטלת על הנתבעים שכנגד, ועליהם לפצות את הנתבעת/תובעת שכנגד בגין נזקיה; יחד עם זאת, איני סבור כי מוצדק לחייבם במלוא הנזקים, אלא יש להפחית שליש מהנזקים הנטענים בשל אשם תורם; סבורני שהגם שמרבית האחריות רובצת על כתפי הנתבע שכנגד 2, הרי שהנתבעת/תובעת שכנגד יכולה הייתה לנהוג בצורה זהירה יותר;

הנתבעת העידה " היתה משאית בשולי הכביש ואני הייתי לצידה של המשאית בנתיב הנסיעה. כשראיתי את האוטובוס מולי היססתי והוא ראה אותי והבהב לי עם הפנסים שלו והראה לי ביד שהוא מחכה שאני אעבור."

אותו היסוס אותו תיארה הנתבעת במילותיה החופשיות, הינו אותו היסוס אשר יצר את אותו "חלון" בו ניסה הנתבע שכנגד 2 להשתחל, ללא הצלחה; יכול ואותו היסוס גרם לסברתו לפיה הנתבעת אינה מתכוונת לעקוף את המשאית; יכול ואף אותו היסוס הביא את נהג האוטובוס לסמן לנוהגים ממול לנסות ולהשתחל, כאשר כל אחד מהנוהגים מפרש את אותה מחווה כמחווה המיועדת כלפיו;

נזקיה של הנתבעת/תובעת שכנגד הוערכו ב- 6,103 ₪ על פי חוות דעת השמאי, מהם החלטתי להפחית שליש בשל אשם תורם (קרי, הנזק לפיצוי הינו ע"ס 4,068 ₪), לכך יש להוסיף שכ"ט שמאי בסך 903 ₪ ואגרת התביעה בסך 70 ₪. לאור ההפחתה כאמור, והאשם המשותף (בחלקו), איני סבור כי ישנה הצדקה לחייב בהוצאות ההליך.

התובענה העיקרית נדחית לפיכך. התובענה שכנגד מתקבלת בחלקה. סה"כ אני מחייב את הנתבעים שכנגד לשלם לנתבעת/תובעת שכנגד, הסך של 5,041 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: