זבידאת נ' דבאח

החלטה

1.בפני בקשה לביטול עיקול זמני, אשר הוטל על חשבון הבנק של המבקש בבנק מרכנתיל דיסקונט, על פי החלטת רשמת ההוצאה לפועל, כב' הרשמת סלע-הקש אביגיל.

במסגרת הדיון שהתקיים בפניי נחקר המבקש על תצהירו, ואילו המשיב לא נחקר על התצהיר שהגיש בלשכת ההוצאה לפועל. בתום החקירה סיכמו הצדדים טענותיהם.

2.המשיב טען בתצהירו, כי הלווה למבקש כספים, בסכום כולל של יותר מ- 200,000 ₪. כנגד ההלוואה מסר לו המבקש שיקים, כאשר בתיק זה הוגשו לביצוע ארבעה שיקים בסכום כולל של 44,000 ₪.

לטענת המשיב, השיקים חוללו באין כיסוי מספיק או בשל הגבלת חשבון. כן טוען המשיב, כי ידוע לו שהמבקש אמור לקבל כספים בחשבון הבנק שלו, והעיקול מתבקש על מנת שלא יוכל המבקש להבריח נכסיו, ועל מנת לסייע בידי המשיב לגבות את החוב.

3.לטענת המבקש, מדובר בשיקים גנובים. העיקול על חשבון הבנק מפריע לו לניהול עסקיו (עסק לעבודות עפר).

בחקירתו הנגדית עמד המבקש על גרסתו, כי השיקים נגנבו ממנו. עם זאת, המבקש אישר, כי בינו לבין המשיב היו עסקים שונים של נכיון שיקים, וכן רכישת רכב שלא יצאה אל הפועל, לטענתו. לטענת המבקש שילם למשיב את כל הכסף שהיה חייב לו בגין עסקאות הנכיון, וקיבל את השיקים בחזרה לידיו. לטענת המבקש, הניח את השיקים בתיק, שנשאר ברכב שלו. הרכב נפרץ והתיק עם השיקים נגנב ממנו, כך לטענתו.

יצויין, כי ניתנה למבקש רשות להתגונן על פי החלטתי מיום 19/5/13.

3.כידוע, תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כמה דרישות, שרק בהתקיימן יינתן צו עיקול זמני:

א.הדרישה הקבועה בתקנה 362(א), וחלה על כלל הסעדים הזמניים, לכך שביהמ"ש ישתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה.

ב.הדרישה הקבועה בתקנה 374(ב), ונוגעת ספציפית לסעד העיקול הזמני, להתקיימות חשש סביר לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצועו של פסק הדין.

ג.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(1), לכך ש"מאזן הנוחות" יצדיק מתן הסעד הזמני, דהיינו - הנזק שייגרם אם לא יינתן הסעד הזמני יעלה על הנזק שייגרם במתן הסעד הזמני.

ד.הדרישה הקבועה בתקנה 362(ב)(2) - דרישת תום הלב בבקשת הסעד הזמני, והיות הסעד המבוקש צודק וראוי בנסיבות העניין.

לאחר שבחנתי את תצהירי שני הצדדים ושקלתי את טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש להתבטל, כפי שיפורט להלן.

4.למרות טענות המבקש לעניין גניבת השיקים, הרי שהבקשה לעיקול חשבון הבנק מקיימת את התנאי הראשון בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התובענה, בעצם העובדה שהמשיב אוחז בשיקים של המבקש. טענות המבקש, כי למעשה גנב ממנו המשיב את השיקים אינן פוגעות במאזן הראשוני הנחוץ לשם לקבלת סעד זמני.

באשר לשאלת ההכבדה, המשיב לא פירט את בקשתו, אלא הסתפק בטענה כי השיקים חזרו ואין כיסוי מספיק. הגם שלא פורטו הנסיבות המעידות על הכבדה, ניתן לצאת מנקודת הנחה שעצם קיומם של שיקים שחוללו באין כיסוי, מספיק על מנת לבסס חשש להכבדה, במיוחד כאשר מדובר בשיקים בסכומים בלתי מבוטלים. המבקש אמנם טוען, כי ביטל את השיקים, ורק בשל טעות של הבנק לא צויין הדבר על השיקים, אך בשלב זה לא צורף מסמך כל שהוא להוכחת הטענה.

הקושי בהותרת העיקול על כנו נובע, לטעמי, מהדרישה שמאזן הנוחות יפעל לטובת המשיב. בהקשר זה, העיקול הוטל על פי טענת המשיב, כי המבקש אמור לקבל כספים בחשבון הבנק שלו. אין מחלוקת, כי לא התקבלו כספים בחשבון הבנק וכי העיקול לא תפס דבר. על כן, אין בעיקול כדי להועיל למשיב, אלא רק כדי להזיק למבקש.

5.בעניין אחרון זה, שאלת הנזק אל מול התועלת, הרחיב המשיב וטען טענות שונות, ומיקד את טענותיו בסתירות כביכול שנתגלו בגרסת המבקש, לגבי הנזק שהעיקול הסב לו, אם אמנם הוחזרו לו שיקים בשל העיקול, ואם לאו.

אינני סבורה כי יש צורך בהכרעה בטענות אלו. לא יכול להיות ספק, כי עיקול על חשבון בנק, במיוחד חשבון עסקי, מפריע להתנהלותו התקינה של החשבון. המבקש טען, כי הבנק מסרב להעמיד לרשותו אשראי או הלוואות בגלל העיקול, וטענה זו – סבירה. לעומת זאת, המשיב מנמק את רצונו להותיר את העיקול על כנו בכך שאין לאפשר למבקש להמשיך להתנהל באופן רגיל בחשבון הבנק שלו, כאשר הוא חייב כספים. טענה זו אינה יכולה להתקבל.

מאחר ונראה בבירור, כי העיקול לא הועיל למשיב, ואין הוא אלא מזיק למבקש, דינו להתבטל על פי הדרישה שמאזן הנוחות יפעל לטובת מבקש העיקול.