זאק נ' דהן ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

במהלך השנים היו קשרים עסקיים ושותפות בין התובע לבין הנתבע 1 והמנוח מר אברהם נג'ר ז"ל (שהנתבעים 2-4 הם יורשיו: אשתו ובנו), בחברה בשם אולמי איריס בע"מ, בעלת מקרקעין בעכו עליו בנוי בנין בו התנהלו עסקים שונים בהם, בין השאר, אולם אירועים בשם אולמי טופז.

ביום 11/02/04 נחתם בין הצדדים הסכם מכר בו מכר התובע לנתבעים את מלוא זכויותיו (25%) באולם האירועים ומשרד הנמצא לצידו בתמורה לסך בש"ח שווה ערך ל- 275,000$. (נספח ת/6 לכתב התביעה)

בהסכם לעיל, התחייבו הנתבעים לשלם את התמורה לתובע תוך 45 יום מיום חתימת ההסכם, קרי לא יאוחר מיום 28/03/04. עוד הוסכם כי מתוך הסך של 275,000$ ישוריין סך 30,000$ שיופקד בידי עו"ד א. שחף, שטיפל בעסקה, להבטחת תשלומי המיסים.

בנספח נוסף ונפרד שנערך ע"י הצדדים באותו יום (11/2/04), הוסכם כי כל חיוב במס העולה על 30,000$ ישולם ע"י הנתבעים (נספח ת/7 לכתב התביעה).

להשלמת התמונה, יצוין כי ב-25/5/09 נחתם הסכם בין הצדדים בו מעביר התובע את כל מניותיו בחברת אולמי איריס בע"מ לנתבעים, תמורת סך 2,893,800 ₪. (נספח ת/9 לכתב התביעה). אין חולק כי התמורה שולמה לתובע ואין לו טענות בענין הסכם זה.

אקדים את המאוחר ואציין כי ההסכם מ-2009 לא מאזכר את ההסכם מ-2004 בכל דרך.

עילת התביעה היא הפרת ההסכם מ-11/2/04, בטענה כי לא שולם סכום התמורה והמיסים או כל חלק מהם עד היום.

הואיל ומאז הפרת ההסכם (45 יום לאחר חתימתו- היינו 27/3/11) ועד הגשת התביעה, חלפו כ-9 שנים, לכאורה קיימת התיישנות.

כדי להתגבר על טענת ההתיישנות נטען בסעיף 24 -25 לכתב התביעה כי עובדתית, הסכים התובע, לבקשת הנתבעים, לדחות את מועד תשלום התמורה עליה הוסכם בהסכם מ-2004, עד 6 חודשים מהמועד לתשלום אחרון התשלומים של ההסכם משנת 2009.

בסעיף 26 לכתב התביעה נטען כי ההסכמה לדחיית תשלום התמורה נערכה כהתחייבות בכתב ומסמך זה נשאר במשמורת אצל עו"ד שחף מבלי שהתובע קיבל העתק שלו. בינתיים עו"ד שחף ז"ל הלך לעולמו.

התובע טוען כי הואיל והתשלום האחרון בגין ההסכם מ-2009 היה בסוף שנת 2011, הרי שתשלום התמורה של ההסכם מ-2004 היה צריך להשתלם באמצע שנת 2012 ומשלא השתלם נוצרה הפרת ההתחייבות בתאריך זה וממנו יש למנות 7 שנים, באופן שהתביעה לא התיישנה.

הנתבעים טוענים כי הואיל ולפי הטענה הם הפרו את ההסכם ב-28/3/04, היה על התובע להגיש את התביעה תוך 7 שנים מיום היווצרות העילה כלומר לא יאוחר מיום 27/03/11 ומשלא עשה כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

לטענתם סיפור ההתחייבות החדשה לא היה ולא נברא ונולד רק כדי להאריך מלאכותית את תקופת ההתיישנות. התובע טען טענתו בצורה עמומה במכוון. הוא לא מצין בין מי למי נערך ההסכם לדחיית התשלום, מתי בדיוק ובאיזה אופן. הוא לא מצרף כל הסכם או סיכום בכתב למרות שטוען שההתחייבות היתה בכתב, וכל זאת ללמדך שאין סיכום כזה. לטענתם, התובע אדם מסודר ודאג לקבל עותק מכל מסמך עליו חתם ולכן טענתו בדבר מסמך שלא נמצא בידיו תמוה ומוכחשת. הנתבעים מדגישים כי החל מ-2005 נוצרו חילוקי דעות בין התובע לעורך הדין כך שקשה להעלות על הדעת שיסכים להשארת מסמכים במשמורתו בלי לקבל העתק. טענתו אף לא מתיישבת עם שאר טענותיו לפיהן דרש במשך כל השנים את התמורה ולא הסכים לחכות.

מבלי לגרוע בטענת ההתיישנות, טוענים הנתבעים כי התביעה נגועה בשיהוי חריג ובלתי סביר של 9 שנים. במהלך כל השנים התובע היה מיוצג. התביעה הוגשה רק לאחר ששניים מתוך בעלי הדין, ביניהם גם ב"כ הצדדים דאז והנאמן לפי הסכם המכר נפטרו.

לבסוף, טוענים הנתבעים, ביום 25/05/09, נחתם הסכם הסתלקות בין הצדדים, בהתאם להסכם העביר התובע לנתבעים את מניותיו בחברה נשוא התביעה תמורת 2,893,800 ₪. במסגרת ההסכם סוכם כי "עם חתימת הסכם זה יגישו הצדדים הודעה לכל בית משפט בו מתנהל הליך משפטי כלשהו בין הצדדים, לדחיית כל התביעות ללא הוצאות". ובסעיף 7 להסכם נכתב "כל ההסכמים ו/או המצגים עד למועד חתימת הסכם זה בטלים ומבוטלים".

לאחר עיון בכתב התביעה, הבקשה והתגובה לבקשה, ולא בלי היסוס, החלטתי לדחות את הבקשה.

הלכה פסוקה היא כי סעד של דחייה על הסף הוא סעד דרסטי ואין להיזקק לו אלא אם ברור מלכתחילה ומעל לכל ספק כי אין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף.

ראה ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151 , ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671.