זאגא נ' בר דיין ואח'

פסק דין

א. רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע הנו יצרן טקסטיל, "עוסק מורשה" כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"). נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הנו יועץ מס מוסמך המנהל משרד עצמאי. נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הנה חברת ביטוח אשר הייתה המבטחת של הנתבע בפוליסת אחריות מקצועית, ואשר ניהלה משא ומתן עם התובע בשם הנתבע בגין טענות כתב התביעה.

לטענת התובע, שימש הנתבע כיועץ המס שלו מאז שנת 2000, ובכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. הנתבעים מכחישים זאת וטוענים כי הנתבע רק ערך עבור התובע, אחת לשנה, דו"ח שנתי לרשויות מס הכנסה, וכן אחת למספר שנים, הצהרת הון.

עוד טוען התובע, כי החל משנת 2002 ביצע התובע עבודות תפירה בשתי מתפרות הנמצאות ברשות הפלסטינית, המהוות "עוסק פלסטיני" כהגדרת המונח בחוק המע"מ. תמורת ביצוע העבודות שולם למתפרות סכום התמורה בתוספת מע"מ, כנגד חשבוניות, בשני עותקים, שהוצאו לתובע. לטענת התובע, על-פי הנחיות הנתבע לתובע, תויקו החשבוניות בהנהלת החשבונות השוטפת. התובע הגיש לשלטונות המע"מ דוחות תקופתיים, במסגרתם קיזז את המע"מ שבחשבוניות כמס תשומות, והחשבוניות של העוסק הפלסטיני הוגשו לשלטונות המע"מ במסגרת הדו"חות השנתיים.

התובע מוסיף וטוען כי ביקש מספר פעמים את הנחיות הנתבע בעניין חשבוניות המס, תוך דגש על הצורך בהעברת חשבוניות המע"מ לשלטונות המע"מ באופן שוטף, ונענה בתשובה כי רק בקניה ו/או במכירת טובין יש להגיש דיווח על כל עסקה, בעוד שחשבוניות בגין עסקאות שירותים אינן מחויבות אלא בדיווח שנתי. מנגד, טוענים הנתבעים כי הנתבע מעולם לא הנחה את התובע כאמור, וכי גם על גבי החשבוניות שנמסרו לתובע על ידי העוסק הפלסטיני מצוין ש- "עותק זה יישלח לקמר"פ ת"ד 15278 אשדוד".

בחודש נובמבר 2006 נערכה לתובע בדיקה במכס בגבול שבין הרשות הפלסטינית לישראל, ובמסגרתה התברר לו, לטענתו, כי היה צורך בהעברת חשבוניות המס של העוסק הפלסטיני באופן שוטף לרשויות המס, ומשלא נעשה כן, הוחלט שלא להכיר בקיזוז מס התשומות שנעשה לשנים 2002-2006 למרות, שלטענת התובע, כל ניהול החשבונות היה תקין ונעשה כדין. בשל כך, עוכב התובע לחקירה ורכבו והסחורות שהיו בו הוחרמו. בעת שהתובע עוכב לחקירה, התקיימה שיחת טלפון בין הנתבע לבין מרכז המכס במסגרתה הבהיר הנתבע כי התובע פעל על פי הנחיותיו המקצועיות וכי לשיטתו אין צורך בדיווח שוטף על כל עסקה אלא די בדיווח שנתי. לטענת הנתבעים, ניהול החשבונות, לרבות הדיווח לשלטונות המע"מ, נעשה על ידי התובע עצמו ולא היה זה מתפקידו של הנתבע, שאף לא נתבקש לעשות כן.

לטענת התובע, הוא והנתבע זומנו לחקירה במשרדי מע"מ בפתח-תקוה ובמסגרתה הודה הנתבע כי התובע פעל על-פי הנחיותיו ועל-פי ייעוץ המס שניתן לו. מנגד טוענים הנתבעים, כי הנתבע לא זומן כלל לחקירה אלא התבקש על ידי התובע להתלוות אליו, שם עשה הנתבע ככל יכולתו על מנת להביא לפתרון המצב אליו נקלע התובע.

התובע טוען כי לאחר משא ומתן שניהלו הוא והנתבע עם שלטונות המע"מ, הגיעו הצדדים להסדר לפיו בוטלו קיזוזי מס התשומות של התובע לשנים 2002-2006 ולתובע הוצאה שומה לתשלום על סך 63,124 ₪. לטענת הנתבעים, המשא ומתן התנהל בין התובע ושלטונות המס והנתבע לא היה צד למשא ומתן. זאת ועוד, טוענים הנתבעים כי חלק הארי של מס התשומות שקיזוזו בוטל אינו המס ששילם התובע בעת צריכת שירותים מהעוסק הפלסטיני, אם כי במס תשומות ששילם התובע עבור הוצאות פרטיות שאינן מותרות לניכוי על פי דין, במטרה לזכות בכספים שלא כדין ושאינם מגיעים לו.

התובע טוען כי הנתבע הפר את חובותיו החוזיות כלפיו, התרשל בביצוע תפקידו והפר חובות חקוקות כאמור. מנגד, טוענים הנתבעים כי הנתבע נהג במקצועיות רבה במהימנות ובזהירות בהתאם לתפקידו ובמסגרת סמכותו.

בנוסף לנזק הכספי הישיר הנטען שנגרם לתובע בסך של 63,124 ₪ כאמור, נגרמה לו, לטענתו, עוגמת נפש רבה עקב מעצרו, החרמת רכבו והסחורות שבתוכו. רכיב זה מוערך על ידו בסך של 20,000 ₪. בעניין זה טוענים הנתבעים כי לא רק שהתובע לא נעצר בשום שלב אלא אף הסחורה לא הוחרמה אלא רק עוכבה והושבה לו יום למחרת.

לטענת התובע, הוא פנה לנתבע בדרישה לפצותו בגין נזקיו הנטענים והוא הופנה לנתבעת אשר ניהלה עימו דין ודברים בלתי ענייני. בכל מקרה, טוען התובע כי הנתבעת צריכה לשאת בפיצויים מכוח אחריותה וחבותה מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.

ב. דיון והכרעה

טרם שאדון בלב המחלוקת אתייחס לשתי טענות נוספות שבסיכומי הצדדים:

האחת, טענתו של התובע, לפיה הנתבע אינו חולק על המסכת העובדתית שהוצגה על ידי התובע ובכלל זה על סוג והיקף הייעוץ (סעיף 10 לסיכומי התובע). אינני מקבלת טענה זו. לא רק שלא מצאתי כי הנתבע אינו חולק על המסכת העובדתית אלא שהנתבע מציג מסכת עובדתית שונה ממה שמציג התובע. דומה כי בעיקר המסתמך התובע בטענתו זו על תשובתו של הנתבע בעמ' 28 שורות 11-12 לפרוטוקול, מבלי לצטט את השאלה ותחילת התשובה. בכך מוצאים דברי הנתבע מהקשרם. הדברים שנאמרו שם הינם:

"ש. הוא (התובע – ר.פ.א.) שיקר

ת. לא למעט דבר אחד – הנושא השנוי במחלוקת אם אמרתי או לא לגבי החשבוניות האוטונומיה"

כלומר, השאלה הייתה האם התובע שיקר. מדובר בשאלה כללית ולכן גם התשובה היא כללית. מכאן, שברור הוא כי תשובתו של הנתבע לעיל, התכוונה לומר כי המחלוקת העיקרית בתיק לטעמו היא אם הנתבע אמר לתובע לתייק את חשבוניות האוטונומיה בהנהלת החשבונות של התובע או לאו, ולא הודאה שלו במסכת העובדתית הנטענת על-ידי התובע.

השנייה, טענת הנתבעים בפתח סיכומיהם, לפיה התביעה מתייתרת מקום שכל מס התשומות שלא הוכר על ידי רשויות המע"מ ואשר קיזוזו בוטל נדרש כהוצאה בדוחות מס הכנסה והוכר על ידי רשויות מס הכנסה, כך שלא נגרם לתובע כל נזק. ראשית, הנתבע לא הגיש ראיה כלשהי שיש בה כדי להוכיח כי מס התשומות שקיזז התובע ובוטל מאוחר יותר על ידי רשויות המע"מ הוכר כהוצאה מוכרת לצרכי מס הכנסה. שנית, לתביעה רכיב נוסף של עגמת נפש.מכאן, שהתביעה אינה מתייתרת.