ורסנו נ' יהושפט

החלטה

בפני הודעת המבקשת לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:"פקודת הנזיקין") על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7אק לפקודה ובקשה לדחיית התובענה כנגד הנתבע, בכפוף לצירוף המדינה כנתבעת תחת הנתבע המקורי – סמי יהושפט.

על הבקשה הגיב המשיב ביום 31/8/10 ובמסגרת תגובתו ביקש כי ההליכים כנגד הנתבע ימשיכו, באשר לטענתו, לא זו בלבד שהנתבע פעל ברשלנות אלא שאף ביצע עבירה פלילית עת לקח את הרכב בכוח וללא הצדקה. לעניין זה אציין ,כבר בשלב זה, כי הואיל ולבית משפט זה הסמכות להגמיש את הדרישות הקבועות בחוק ובמיוחד בכל הנוגע לפרוצדורה, הרי שהגם שבהתאם לדין, בנסיבות הגשת ההודעה היה על התובע להגיש בקשה בהתאם לסעיף 7 ב (ג) לפקודה , אראה בתגובתו משום בקשה כאמור.

לאחר שעיינתי בהודעה ובתגובה מצאתי להיעתר לבקשה ולהלן נימוקי:

1.חסינות עובד ציבור מפני תביעה בנזיקין קבועה בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין : "לא תוגש תובענה כנגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

2.הסעיף האמור , המקנה חסינות לעובדי ציבור, הוסף לפקודת הנזיקין במסגרת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 10) , התשס"ה – 2005 (להלן:"חוק התיקון") ובהתאם לדברי ההסבר להצעת חוק זה, תכלית הענקת החסינות הייתה הרחבת חסינותם של עובדי הציבור וזאת, על מנת שתפקודם וכפועל יוצא פעילות הרשות, לא ישובשו בשל חשש עובדי הציבור מחשיפה לאחריות אישית ו/או לחצים אשר יופעלו עליהם בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאמור( ראה דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון הנ"ל, הצעת חוק הממשלה 6, מיום כ"ד בחשוון התשס"ג, 30.10.02, עמ' 134-135)

3.זאת ועוד, כעולה מהוראות חוק התיקון ומהתקנות שהותקנו בעקבותיו, הישות אשר אמורה לבדוק את מניעיהם של עובדי הציבור אשר עשו מעשה המקים אחריות בנזיקין, היא מדינת ישראל. משכך , הביקורת אשר תועבר על ידי בית המשפט על החלטה זו, כפופה לכללים החלים על החלת ביקורת שיפוטית על הליך מנהלי. כאמור, הדברים אף עולים מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי-ציבור), התשס"ג - 2002 (להלן: "הצעת החוק"), במסגרתם מובהר כי –

"... החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת הערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"צ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיוון שהשאלות שיידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מינהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על החלטה של המדינה; נטל ההוכחה בענין כגון זה יוטל על הטוען נגד החלטת המדינה".

4.כיוון שכך, הביקורת השיפוטית צריכה להתרכז בתקינות החלטת המדינה, דהיינו על בית המשפט לבחון האם המדינה שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים או שיקולים זרים, האם המדינה ערכה את האיזונים הראויים בין השיקולים השונים והאם החלטת המדינה הינה במתחם הסבירות אם לאו. יפים לכך דברי בית המשפט בבג"צ 7542/05 מר גל פורטמן נ' מר מאיר שטרית, שר התחבורה, תק-על 2007(1), 1725 , 1732 (2007):

"חוקיותו של מעשה מנהלי תיבחן, בין היתר, בהתאם לאמות המידה האובייקטיביות של הסבירות המנהלית. כידוע, אין החלטה סבירה אחת, כי אם מתחם של אפשרויות סבירות אשר הרשות יכולה לבחור בכל אחת מהן בהתאם לשיקול דעתה. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, אך אם בחרה הרשות באפשרות המצויה מחוץ למתחם הסבירות, הרי שעל בית המשפט לפסול החלטה זו כנגועה באי חוקיות. ..."

ובהמשך פסק הדין :

"סבירות היא מושג נורמטיבי. משמעותה- איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 513 (1990)). סבירותה של החלטה תיקבע, בין היתר, תוך בחינת השאלה האם נתנה הרשות הציבורית משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים השונים (ראו בג"ץ 341/81 מושב בית עובד נ' המפקח על התעבורה, פ"ד לו(3) 349, 354 (1982); עניין אייזנברג, בעמ' 272-273; בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 420-421 (1993); בג"ץ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 464-465 (1993) (להלן: פרשת פנחסי); בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, תק-על 2005(4) 387)".

5.משבחנתי הודעת המבקשת , בהתאם להתוויות הפסיקה והדין ,מצאתי כי החלטותיה עומדות במתחם הסבירות. בהקשר זה - המדינה בחנה את השיקולים הרלוונטיים – דהיינו בחנה , בהתאם לדין, האם הפעילות המדוברת בוצעה על ידי הנתבע במסגרת תפקידו וכן, האם קיימת תשתית להתקיימות החריג לחסינות.

כך, בבוחנה את השיקולים האמורים, קבעה המדינה כי הואיל והנתבע שימש בתפקיד ראש צוות בילוש והמעשים המיוחסים לו בוצעו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני הרי שהנתבע עומד בתנאי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין.

זאת ועוד, המדינה קבעה כי לא ניכר במעשיו של הנתבע כי פעל ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או מתוך שיוויון נפש כלפי האפשרות לגרימת נזק – לענין זה – לאחר שעיינתי בתביעה ובתגובת התובע – עמדת המדינה בהקשר זה הינה סבירה, הואיל ולכל היותר ככל שתתקבלנה טענות התובע, מיוחסת לנתבע רשלנות בהותרת רכבו של התובע פתוח ושלא בחניה מסודרת. אציין עוד כי חיזוק לכך, ניתן אף למצוא בעובדה שלטענת המדינה הנתבע כלל לא היה זה אשר בפועל החנה את רכבו של התובע.

6. מעבר לצורך אוסיף ואציין כי משעה שלקחה על עצמה המדינה את האחריות למעשי הנתבע, לא יעמוד התובע מול "שוקת שבורה" באם יוכיח את טענותיו שהרי ממילא יהא זכאי לפיצוי מאת המדינה הן מכח אחריותה הישירה והן מכח אחריותה השילוחית למעשי עובד המדינה ומשכך, ממילא לא קיימת חשיבות רבה להישארות הנתבע כבעל דין בתובענה.

7.אשר על כן , הנני מקבלת את הבקשה לדחיית התובענה כנגד הנתבע ומורה כי המדינה תצורף כנתבעת במקומו של הנתבע והליכים בתובענה ימשיכו כסדרם כנגד המדינה.

8.לאחר ששקלתי בדבר לא מצאתי ליתן צו להוצאות בגין בקשה זו.

9.המזכירות תשלח החלטתי לצדדים ותצרף כאמור בסעיף 7 לעיל את המדינה כנתבעת במקומו של הנתבע – סמי יהושפט.

ניתנה היום, כ"ג אלול תש"ע, 02 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.