ורסנו ואח' נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

גב' ורסנו ויזה ז"ל (להלן התובעת), הגישה במרץ 1999 תביעה לרשות המוסמכת לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק) וב- 2003 תביעתה נדחתה. כשנתיים לאחר מכן ב- 20.8.05 התובעת נפטרה. לאחר מותה, בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין גרנות– דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת – (להלן גרנות), פנו יורשיה משה ויוסף ורסנו למשיבה בבקשה לעיין מחדש בהחלטת הדחייה. המשיבה קיבלה בקשתם וזיכתה את התובעת בתגמולים מיום הגשת התביעה ועד לפטירתה, אולם חזרה בה מהחלטתה ועל כך הערר שבפנינו.

אלה עיקרי גרסת התובעת בהצהרתה בפני הרשות בשנת 1999:

נולדה בבולגריה בשנת 1928 וביקשה להכיר בנרדפותה בימי השואה בשל גירושה מהעיר סופיה בה התגוררה לעיירה בשם רוסה.

התובעת סיפרה על הנהגת חוקי הגזע נגד היהודים ועל התנכלויות מצד משתפי פעולה פשיסטיים בולגריים. כמו כן חיילים נכנסו מדי פעם לבית לחפש משתמטים ממחנות עבודה. משתפי הפעולה אף הטרידו מינית אותה ואת אחותה. בנוסף סיפרה על מקרה בו יצאה לרחוב ללא הטלאי הצהוב, נעצרה והוכתה.

ב- 1943 המשפחה קיבלה הודעה כי עליהם לעזוב את סופיה תוך מספר ימים ולהגיע לרוסה. בהגיעם לשם הוקצה להם למגורים חדר במסגד יחד עם עוד משפחות שם חיו בתת תנאים וחלו. כמו כן הוטל עוצר והותר להם לצאת לשם הצטיידות במזון בלבד. ברוסה אחיה נלקח לעבודת כפיה וחזר רק לאחר המלחמה.

התובעת מספרת כי כעבור כשנה מצאו מקום מגורים באורווה של משפחה מקומית בה גרו יחד עם הסוסים. התובעת מתארת התנכלות ליהודים גם ברוסה, כך למשל, משתתפי מסיבת אירוסין נעצרו והוכו ע"י שוטרים בטענה שזו אסיפה פוליטית.

ב- 1944 חזרה המשפחה לסופיה וב- 1949 עלו ארצה.

ההתכתבות בין בא כוח העוררים למשיבה וההחלטות הסותרות של הרשות:

התביעה הוגשה כאמור ב- 1999 ועד לדחייתה בנובמבר 2003 התובעת התבקשה להשלים מסמכים ופרטים. בסופו של דבר התביעה נדחתה מן הטעם שלא הוכח כי גורשה מסופיה, ולחילופין, אין לראות בגירוש שלילת חופש כמשמעותה בחוק הפיצויים הגרמני.

ביום 9.11.05 פנה משרד עו"ד בו פורת למשיבה בבקשה לעיין מחדש בהחלטה הנ"ל. לא מצאתנו בתיק הרשות מכתב תגובה, אלא רישום פנימי מיום 20.12.05 בגיליון הטיפול.

במכתב מיום 30.7.09 הודיע עו"ד בן פורת למשיבה כי התובעת נפטרה, ציין שמות היורשים וביקש להעביר לידיהם את התגמולים שהגיעו לאמם מיום הגשת התביעה ועד לפטירתה.

המשיבה קיבלה את דרישת היורשים, העבירה התיק לוועדה הרפואית שקבעה לתובעת, על סמל מסמכחם רפואיים, נכות בשל "תגובה נפשית לנרדפות", ראה מכתבים מיום 14 ו-23 לספטמבר 2009 ומכתב מטעם היורשים למשיבה מיום 30.9.09.

בשלב הזה החליטה הרשות להפוך החלטתה וביום 30.11.09 הודיעה ליורשים כי פנייתם נדחית משני טעמים: לא הוגש ערר על החלטת הסירוב הראשונה ופס"ד גרנות ניתן לאחר פטירת התובעת שאף לא נכללה בין העוררים באותו הליך.

נימוקי הערר

יש להכיר בזכות המנוחה לתגמולים לפי הלכת גרנות ועפ"י פסיקת הוועדה – ו"ע 108/07 אבירם מרסל נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד מרסל).

יש לדחות את עמדת המשיבה בערר: החלטת הדחייה הראשונה לא נשלחה בדואר רשום ובאשר לטעם השני: "המשיבה מעולם לא טענה כי אין לשלם ליורשים בשל מועד הפטירה של הנפטרים. לא למותר להדגיש, כי המשיבה, כעניין שבמדיניות, שילמה ליורשים רבים תגמולים רטרואקטיביים גם בלי שהוגשו עררים" (סעיף 11 לערר). כתמיכה לטיעון זה מצורפת לערר רשימה מדגמית של 9 מקרים בהם התקבלו תביעות יורשים (רובן בהסכמת המשיבה) על אף שהתובעים נפטרו לפני מתן פסק דין גרנות – נספח ח' לערר. יוער כי לנספח לא צורפו כתבי הטענות והחלטות ועדת הערר אשר אף לא נמצאו באתר "נבו", ועל כן לא נוכל להתייחס לתוכן הנספח.

עוד נטען, כי עמדת המשיבה היא שרירותית ושינוי מדיניותה מפלה את העוררים וזאת בפרט במקרה הנוכחי; קבלת התביעה ודחייתה בהמשך ללא מתן הנמקה.

המשיבה פעלה בחוסר סמכות. מקור הסמכות לחזרה מאישור שניתן, מצוי בסעיף 18 לחוק ותנאיו אינם מתקיימים במקרה של העוררים.

גם מן הבחינה המהותית אין הצדקה לעמדת המשיבה; תגמולים שהגיעו לנכה רדיפות נאצים שנפטר בטרם שולמו לו, מגיעים לעיזבון וליורשיו החוקיים ולא למדינה.