וקים נ' אסחאק

פסק דין

תחילתו של תיק זה בהתנגדות לביצוע שטר, אשר נדונה בבית משפט זה בפני כב' הרשמת (כתוארה אז; היום – כב' השופטת) לובנה שלאעטה-חלאילה.

ביום 25.9.2008 ניתנה החלטתה של הרשמת, וכבר כעת אציין, כי מדובר בהחלטה מפורטת ומאוזנת, אשר אף שבסופו של דבר היא נתנה לנתבעת את הרשות להתגונן בתיק, הרי שיש בה יותר מרמז לקשיים ולחולשות שנתגלעו בטענותיה של המבקשת דאז ו והנתבעת בהליך זה.

בסעיף 11 להחלטתה הנ"ל קבעה כב' הרשמת:

"לאור המקובץ, אני מורה על קבלת ההתנגדות בגין הסך של 20,000 ₪, כנגד הפקדת סך של 8,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. סכום זה יופקד תוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו לידי המבקשת. לגבי כל סכום שמעבר לסך של 20,000 ₪, ההתנגדות מתקבלת ללא תנאי".

בפועל לא מילאה הנתבעת אחר הוראת כב' הרשמת, וחרף אורכות חוזרות שניתנו לה לעשות כן, לא הפקידה את הסך של 8,000 ₪ שנדרשה להפקיד.

ביום 26.1.2009 הורתה כב' הרשמת על דחיית ההתנגדות בכל הנוגע לסך של 20,000 ₪, בהיעדר הפקדה, כאמור.

בסופו של דבר, בתובענה העומדת לפתחי כפי שהיא כעת, נותרה ההכרעה על סכום של 40,000 ₪, יתרת השטר המקורי אשר הוגש לביצוע (על סך 60,000 ₪, נושא תאריך פירעון 10.9.2007).

אציין כי, הצדדים השכילו, לאור הדיון שהתנהל אצל כב' הרשמת, לסיים את התיק על בסיס סיכומים בכתב וזאת לאחר שהתיק כבר היה קבוע להוכחות בפניי ובהסכמה דיונית אשר ניתן לה תוקף של החלטה לאחר קבלת הודעת הצדדים.

בנסיבות אלה, ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש.

משהגיעו הסיכומים לידיי, אני נותן בזאת את פסק הדין:

בטרם אחל דיוני בשאלה לגופה אבהיר כבר כעת, כי אני סומך שתי ידיי על הכרעתה של כב' הרשמת באשר לפרשנותו של חוק הסדר הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג- 1993 (להלן: "החוק") ויישומו לענייננו. בהחלטתה קבעה הרשמת, כי על התובע, אשר אינו עוסק כעיסוק קבע במתן הלוואות, לא חלה כל חובה לערוך הסכם הלוואה בכתב, וכפועל יוצא מכך – לא חלה עליו גם כל חובה לצרף הסכם זה (שבענייננו נטען, כי כלל לא נערך מעולם) לכל כתב בי-דין מטעמו. מאידך, מצאה כב' הרשמת פגם בכך שלבקשה לביצוע שטר לא צורפו פרטים אודות ההלוואות והחיובים שבגינם נמסר שטר זה.

למעשה, לאור הערתה זו החליטה כב' הרשמת ליתן רשות להתגונן (וזאת בכל סכום שמעבר לסך של 20,000 ₪, סכום הלוואה שהודתה בה הנתבעת עצמה, אף כי טענה שפרעה את רובה לאחר מכן), כאשר במהלך הליך זה נדרש התובע, מטבע הדברים, לפרט את שהחסיר בעת הגשת השטר לביצוע.

הפגם הטכני שנמצא בהתנהלות התובע תוקן עם הגשת התצהיר מטעמו, וזאת ביום 18.11.2009. המדובר בתצהיר מפורט כדבעי, המבהיר היטב את מסכת ההתקשרות אל מול הנתבעת, לרבות סכומי ההלוואות המדויקים שניטלו על ידה, והפעולות שניסה התובע לבצע על מנת להסדיר את החוב, אשר כללו גם שיעבוד רכבה של הנתבעת בבנק, לאחר שהנתבעת מסרה לתובע את פרטיו, ומסירת שלוש המחאות, אחת "על החלק" ושתיים נוספות על סכומים של 50,000 ₪ ו-60,000 ₪.

יש לציין, כי בפועל אין התובע דורש כעת את סכום שלוש ההמחאות יחד, אלא רק את הסכום של ההמחאה על סך 60,000 ₪ (בניכוי הסכומים שכבר שולמו).

המחלוקת בין הצדדים הינה, הן באשר לשאלה של גובה ההלוואות שניתנו לנתבעת, הן באשר להחזרים שבוצעו, אם בוצעו.

התובע טוען להלוואות בסך כולל גבוה שלא נפרעו, אשר מזכות אותו בביצוע של ההמחאה בסך 60,000 ₪ שנמסרה לידיו. הנתבעת טוענת להלוואה של 20,000 ₪ שממנה נפרעו 18,880 ₪.

בפועל, טוען התובע בסיכומיו, לא הובאה כל ראיה לפירעון ההלוואה שנתן, ועומדת לו הזכות המלאה לפירעון ההמחאה.

לא למותר להפנות לפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשמת מיום 4.6.2008, ולהחלטת כב' הרשמת (סעיף 6), המצביעה על סתירה בין טענות הנתבעת (לרבות הטענה, כי ההמחאה מולאה על הסכום של 60,000 ₪ לאחר שנמסרה "על החלק") לבין ההמחאות שהוצגו בפועל, ובהן, כאמור לעיל, המחאה אחת לא מלאה, והמחאה אחרת, על סך 60,000 ₪, היא ההמחאה נושא ענייננו.

הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לפירעון חוב כלשהו, ושוב, כפי שמציינת החלטת הרשמת, כמזכירה בכירה במשרד עורכי דין, צריך היה לצפות שתדע כי עליה לעשות כן.