ועדה מקומית מטה יהודה נ' אבו ואח'

החלטה

רקע

לפני בקשה לבטול כתב אשום.

על פי הבקשה, כתב האשום בתיק שלפני הוא בגין מעשים אשר הנאשמים כבר נשפטו בגינם וזוכו במסגרת הליך קודם, בתיק עמ"ק 20317/09 אשר התנהל במאוחד עם תיק עמ"ק 20299/09 (להלן: האישום הקודם), ומטעם זה לא ניתן להעמידם לדין פעם נוספת ויש לבטל האשום.

ב"כ המאשימה לא חלק על העובדה, כי אכן המעשים המיוחסים לנאשמים באשום הנוכחי הם אותם מעשים אשר יוחסו להם באישום הקודם. לשיטתו, הגשת האשום חרף הזיכוי היא כדין שכן "מחיקת האישום היתה מטעם טכני" שכן המאשימה בקשה לבדוק האם העבירה בוצעה בשטח השיפוט שלה אם לאו. לאחר בירור, עלה כי העבירה בוצעה בשטח השיפוט של המאשימה ועל כן הוגש האשום מחדש.

כן טען ב"כ המאשימה, כי לאור העובדה שעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר היא עבירה נמשכת, ניתן להגיש האשום מחדש חרף הזיכוי, אם התברר שהנאשמים ממשיכים להשתמש לעבור העבירה.

דיון והכרעה

ביום 6.12.11 השיבו הנאשמים לאישום הקודם וכפרו בו. התיק נקבע לשמיעת הוכחות ליום 3.7.12. ביום 15.5.12 התקיים בתיק דיון נוסף, וגם בו חזרו הנאשמים על כפירתם. בשל יציאת ב"כ הנאשמים לשירות מילואים, נדחה מועד ההוכחות ליום 23.10.12.

ביום 23.10.12, בפתח ישיבת ההוכחות הצהירה ב"כ המאשימה כי: "היום בבוקר הועברה אליי חווה"ד מטעם הנאשמים לעניין הזכויות החלות על המקרקעין נשוא כתב האישום. באשר לתב"ע המנויה בכתב האישום. נוכח האמור בחווה"ד וכן נוכח עמדת הועדה המקומית כי אכן זכויות הבניה אינן במסגרת התב"ע הנקובה, מבקשת למחוק את כתב האישום. "

המאשימה חזרה מהאשום לאחר שהנאשמים כפרו במיוחס להם. לאור הוראת סע' 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי זוכו הנאשמים מאשמה. המאשימה לא ערערה על הכרעת הדין.

לטענת ב"כ המאשימה, בטול האשום הקודם היה "מטעם טכני", לצורך בירור תכנוני בשאלה באיזה שטח בוצעה העבירה. הטענה אינה מתישבת עם העובדות:

ראשית יאמר, כי ב"כ המאשימה לא בקשה לדחות מועד ההוכחות על מנת לבצע בדיקות נוספות ואף לא בקשה להחיל את הוראת סע' 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, אלא הודיעה על מחיקת האשום ללא כל סייג – ועל כן זוכו הנאשמים והמאשימה השלימה עם התוצאה.

שנית יאמר, כי המאשימה הודיעה על ביטול האשום הקודם בדיון אשר נקבע לשמיעת הוכחות, בו היתה אמורה להיות ערוכה לנהול התיק – ושאלת התב"ע החלה במקום עלתה כבר בתשובת הנאשמים בישיבת יום 6.12.11. קשה לקבל כי ב"כ המאשימה נדרשה לבצע בדיקות נוספות על מנת לברר האם היא עומדת על האשום, כמעט שנה לאחר שהטענה הועלתה ובמועד בו היתה אמורה לנהל התיק לגופו.

לא ניתן לקבל טענת ב"כ המאשימה, כי לאחר זיכוי הנאשמים בצעה המאשימה בצעה בדיקות נוספות מהן עלתה אשמת הנאשמים. לתגובת ב"כ המאשימה צורף דו"ח של מפקח בניה שנערך ביום 4.3.14. הדו"ח נערך ארבעה חודשים לאחר שהוגש כתב האשום החדש ורק לאחר שב"כ הנאשמים העלה את טענתו. לא הוצגה לי כל בדיקה או בירור שנערכו בין מועד הזיכוי למועד הגשת כתב האשום החדש.

עוד אעיר, כי התקשיתי להבין הטענה, כי מדובר בביטול אישום זיכוי "טכני" ועל כן ניתן להגיש האשום מחדש. לא מוכרת לי הבחנה בין זיכוי "טכני" לבין זיכוי "מהותי". זיכוי תוצאתו אחת היא, ואין זה משנה מהם נמוקיו.

בשולי הדברים אעיר, כי לאור הוראת סע' 94(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, גם לוּ היה מדובר בבטול אישום בהסכמה שאינו זיכוי, היה על המאשימה לקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה להגישו מחדש מטעמים שירשמו - ומיותר לציין שהדבר לא נעשה. הטעם לכך הוא, שבטול כתב אשום ביוזמת המאשימה והגשתו מחדש אינם דבר של מה בכך. נאשם זכאי לצפות שאם ביטלה המאשימה אישום נגדו, החלטה סופית ולא תשתנה אלא באישור הגורמים הבכירים ביותר (והדבר נכון גם לאור האצלת הסמכויות לענין זה למשנים לפרקליט המדינה).

באשר לטענה כי מדובר בעבירות נמשכות, אשר ניתן להגיש בגינן אישום בכל עת, גם לאחר זיכוי: משמעותה של עבירה נמשכת היא, כי מדובר בעבירה אשר אינה מתישנת כל עוד היא מתבצעת. לא ניתן להקיש מכך, כי עבירה נמשכת חסינה גם מיתר ההגנות שבדין הפלילי, כגון זיכוי קודם. אכן, כאשר נאשם מורשע בביצוע עבירת שמוש במקרקעין ללא היתר וממשיך לבצעה גם לאחר הרשעתו, ניתן להאשימה מחדש – אך זאת רק בגין התקופה שלאחר הרשעתו. בענייננו בחרה המאשימה להתעלם כליל מהעובדה שהנאשמים זוכו מן העבירה ולייחס להם את אותן עבירות בדיוק מהן זוכו, לרבות תקופת ביצוע העבירות, הכוללת את התקופה שנכללה באישום הקודם, ממנו זוכו הנאשמים.

לאור האמור לעיל, עומדת לנאשמים הגנת זיכוי קודם מן המעשה מושא כתב האשום ועל כן דין כתב האשום להתבטל.

שקלתי האפשרות להורות על תיקון כתב האשום, באופן שתיוחס לנאשמים עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר רק ביחס לתקופה שלאחר זיכוים. לאור התנהלותה של המאשימה, אשר פעלה באופן שרירותי והגישה האישום מחדש, תוך התעלמות מבטול האשום וזיכוים של הנאשמים ותוך מתן הסברים שאינם מתישבים עם החומר שלפני לא ראיתי לעשות כן.

לאור האמור למעלה מבטל האשום.