ועדה מחוזית לתכנון ובניה - צפון חיפה נ' עבאהרי ואח'

החלטה

1.זוהי בקשת ב"כ הנאשמים שביהמ"ש יפסול את עצמו מלשבת בדין, וזאת עקב קביעותיו של ביהמ"ש בהחלטתו מיום 24.5.2010, כפי שהם משתקפות באמור בסעיף 3, בסעיף 6 להחלטה.

קביעות שהאדם הסביר עלול להבין כי ביהמ"ש כבר בשלב מקדמי זה, ובטרם נשמעו ראיות, חרץ את גורלם של הנאשמים, כך שמן הדין ומן הצדק שביהמ"ש יפסול את עצמו ויורה על העברת הדיון למותב אחר.

2.ב"כ הנאשמים טוען כי כתב האישום תוקן וטרם קוימה הקראה לכתב האישום המתוקן, ומכאן שזוהי ההזדמנות הראשונה שהנאשמים יכולים להעלות את הטענה – טענת הפסלות.

3.ב"כ הנאשמים סבור שגם אם אין זו דעתו כסנגור, אלא שהמבחן הוא מבחן אובייקטיבי, מבחנו של הנאשם הסביר, מה נאשם סביר עלול להבין מקביעות אלו.

4.מנגד, טוען ב"כ המאשימה כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת שיהוי בהעלאת הבקשה, החלטת ביהמ"ש בטענה המקדמית של הגנה מן הצדק שניתנה בדיון ביום 22.2.2010 ועליה הוגשו סיכומים בכתב.

החלטתה ניתנה כאמור ביום 24.5.2010 ולאחר שביהמ"ש דחה את הטענה ואת הבקשה, קוימה הקראת כתב האישום באותו יום וב"כ הנאשמים התייחס אחת לאחת לסעיפי כתב האישום, כאמור התיק נקבע לשמיעת הוכחות להיום, ובהסכמת ב"כ הנאשמים הוגש כתב האישום המתוקן – ממ/1.

הכלל הוא שטענה מקדמית יש להעלות בהזדמנות הראשונה עוד בטרם נתן הנאשם את דעתו לכתב האישום לגופו של העניין, ומשלא עשו כן הנאשמים וב"כ אין זה המקום להעלות את הטענה, כחצי שנה לאחר המועד האפשרי הראשון להעלאת הטענה.

עוד טוען ב"כ המאשימה כי יש לדחות את הבקשה ואת הטענה גם לגופה, בעוד ביהמ"ש בהחלטה מיום 24.5.2010 מבוססות על כי כך נטען בכתב האישום, לא יעלה על הדעת כי ביהמ"ש חורץ את דינו של הנאשם עוד טרם נשמעו הראיות, וכי הדברים נאמרו או נכתבו בהחלטה על בסיס נטען בכתב האישום, ומבלי לקבוע עמדה לכך, ועל כן מבקש הוא – ב"כ המאשימה, לדחות את הבקשה ואת הטענה לגופה.

5.מעיון בהחלטה שניתנה על סמך טיעוני וסיכומי באי כוח הצדדים עולה כי ישנם הליכים שאינם שנויים במחלוקת, כפי שהשתקפו מן הטענות ומן הסיכומים וכפי שנמנו בהחלטת ביהמ"ש בסעיף 2, פסקאות א' עד ז' ומהן עולה האמור בסעיפי ההחלטה, אך אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי המיוחס לנאשמים בכתב האישום.

ברור הוא כי ביהמ"ש בבואו להחליט בטענה משפטית מצטט הוא את הטיעונים העובדתיים, כפי שהם משתקפים בכתב האישום.

6.הוראת החוק הקובעת בעניינו היא הוראת הסעיף 77 א' לחוק בתי המשפט (נ.מ) תשמ"ד – 1984, הקובעת:

" 77 א'

(א)שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת

בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור

חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

חשש ממשי כפי שהתפרש בפסיקה הוא לא חשש למראית עין אלא חשש ודאי וממשי ממנו עולה כי דעתו של השופט "ננעלה" כך שנבצר ממנו – מהשופט, להכריע המחלוקת באובייקטיביות הדרושה.

7.ההלכה הקובעת בעניין זה היא מהפסיקה כפי שנקבע בידי כב' הנשיא (בדימוס) כב' השופט ברק בערעור אזרחי 2670/06 זידאה ואחרים נ' עו"ד רוברט חן ומנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו), שם קובע ביהמ"ש:

" החלטות ביהמ"ש במסגרת דיון ההוכחות או בכל מסגרת

אחרת, הן החלטות דיוניות, קבלת החלטות מסוג זה