ועד עדת הספרדים בי-ם נ' עזבון סבג חאג' ואח'

פסק דין

תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מנכסים הנמצאים במתחם שמעון הצדיק בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים.

טענות הצדדים בקליפת אגוז

על פי המתואר בכתב התביעה המתוקן, בשנת 1982 נערך בין התובעים לבין הנתבעים ו/או בא כוחם עו"ד תוסיה כהן הסדר דיוני, שקיבל אף תוקף של פסק דין מחייב במסגרת ת.א. 3457/82. לפי תניות ההסדר הדיוני הצהירו והכירו הנתבעים בבעלותם של התובעים במתחם. לטענתם, זכויות הבעלות של התובעים במקרקעי המתחם הוכרו ב- 3 ערכאות, בגלגולים שונים ולאורך שנים. בערכאות השונות נקבע כי התובע 1 וועד כנסת ישראל הם בעלים (בחלקים שווים) של מלוא הזכויות במקרקעין נשוא התביעה.

עוד טענו התובעים בכתב התביעה המתוקן, כי יש להורות על פינוי הנתבעים, וזאת בשל העילות הבאות: א) הנתבעים נמנעים מתשלום דמי השכירות שהם מחויבים בתשלומם לתובעים, בגין הנכסים ו/או בעבור השימוש בנכסים; ב) הנתבעים ביצעו שינויים ניכרים ומאסיביים בנכסים ובשטחים הצמודים להם כשכל הבנייה בוצעה כבנייה "פראית" ובלתי חוקית מצד הנתבעים ללא אישורם של התובעים; ג) השינויים והבינוי הבלתי חוקיים נעשו מצד הנתבעים באופן יזום, מכוון ובמפגיע.

לשיטתם של התובעים, הפרותיהם ו/או מעשיהם של הנתבעים מצדיקים ומחייבים פינוי מיידי וסילוק יד לאלתר של הנתבעים. עוד טענו התובעים, כי בנסיבות העניין הנתבעים אינם זכאים "לחסות בצילו" של סעיף 132 לחוק הגנת הדייר ו/או "לסעד מן הצדק", וזאת לנוכח היקף וחומרת הפרותיהם, תקופת ההפרה הנמשכת על פני שנים, חוסר תום הלב והיעדר ניקיון כפיים שהנתבעים נגועים בהם.

הנתבעים הכחישו את טענות התובעים מכל וכל. לטענתם, ההסדר הדיוני הנטען אינו חתום ע"י אביהם או מורישם ובכל מקרה אביהם לא היה צד לדיונים בת"א הנטען 3457/82. לטענתם, התובעים אינם הבעלים של הנכס בו קיימות דירות מגוריהם ומעולם לא נרשמו כבעלים, והלכך התובעים מנועים מלהתנגד לכל שינוי ו/או תוספת בנייה.

עוד טענו הנתבעים, כי מעולם לא נדרשו לשלם דמי שכירות לתובע או למי מטעמו וכי לא ניתן פסק דין המחייב לעשות כן.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית של העדים מטעמם. התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם מר יצחק מאמו, המשמש בתפקיד מנהל נכסי התובעת במתחם שמעון הצדיק. הנתבעים הגישו תצהירו של הנתבע 2, מר מוחמד עבד אלראזק אלסבאג' וכן את תצהירו של מר סאמי ארשיד, עו"ד מירושלים.

מי מהעדים נחקרו בחקירה נגדית על תוכן תצהיריהם.

כאן המקום להעיר, כי במהלך הדיון הועלתה בקשה מטעם התובעים למחיקת כתב ההגנה שהוגשה בטענה לפיה מתבסס כתב ההגנה על טענה אחת ויחידה והיא שהתובעים אינם בעלי המקרקעין, נושא שעל פי הנטען הוכרע ונפסק ולא אחת. בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופט אלכסנדר רון ביום 11.1.10.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות כמו גם בתצהירי הצדדים ובמוצגים שבתיק, שמיעת עדויותיהם וקריאת סיכומיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית. אבהיר דבריי.

דיון והכרעה

רקע היסטורי

"בתום מלחמת העצמאות נותר המתחם כמותו כאזור מזרח העיר ירושלים שסביבו, בשליטת ממלכת ירדן...בתקופת השלטון הירדני הועבר המתחם לניהול האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב. אין חולק, כי בניגוד למתחמים שסביבו, לא עבר המתחם הליך הסדר בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים. בתום מלחמת ששת הימים הועבר המתחם לאפוטרופוס הכללי הישראלי מכוח סעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל- 1970. ביום 11.9.1972 שוחרר המתחם על ידי האפוטרופסות לטובת המשיבות, בכפוף לזכויות צד שלישי, ומבלי שהדבר יהווה הוכחה לבעלותן. ביום 13.9.1972 נרשם המתחם בפנקס השטרות, בדרך של רישום הקדש, על שם המשיבות בחלקים שווים" (ע"א 4126/05 סולימאן דרויש חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים ואח' [פורסם בנבו ביום 20.2.06]).

שאלת הבעלות

טענת ההגנה היחידה של הנתבעים היא, אפוא, כי התובעים אינם בעלי הזכויות בנכסים נשוא התובענה. וכפי שהצהיר בא כוחם של הנתבעים בבית המשפט: "טענתי היא פשוטה. אני כופר בבעלות של התובעים. הם לא בעלים. כל התיק הזה עומד על כך שהם לא הבעלים. הרישום שנעשה בשנת 1972 הוא לא נכון ושקרי. וזו טענת ההגנה היחידה שלי..." (פרוטוקול הדיון מיום 19.5.11 עמוד 14 שורות 14-16).

עוד יצוין, כי ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי ההליכים שהתנהלו בין הוועדים הטוענים לזכויות בנכס לבין אותם דיירים במתחם אינן מחייבות את הנתבעים דנן, והן מבוססות על אותו הסכם דיוני נשוא ת"א 3457/82 (להלן: "הסכם דיוני") שהנתבעים לא היו צד לו.

כך גם העיד מר מוחמד עבד אלראזק אלסבאג' בתצהירו:

"ההסכם הדיוני שנחתם במסגרת תיק 3457/08, בביהמ"ש השלום