ועד מקומי אלון שבות נ' וקנין ואח'

החלטה

בפני בקשה למתן רשות להתגונן. עסקינן בתביעת משכיר כנגד שוכרים לפינוי המושכר וכן לתשלום חוב דמי השכירות שטרם נפרע.

הנתבעים העלו מספר טענות המקימות להם לשיטתם הגנה מפני התביעה. כפי שיובהר להלן, אין טענות הנתבעים מקימות להם הגנה ודין בקשתם למתן רשות להתגונן להידחות.

הנתבעים טוענים, כי התובע לא הוכיח את זכותו במושכר. אין חולק, שזכות הבעלות אינה שייכת לתובע ומקור זכויותיו בהסכם בינו לבין חברת עמידר. כן אין חולק, כי לנתבעים עצמם אין כל זכות בנכס, למעט הזכות אותה רכשו מכח הסכם השכירות עם התובע והנתבעים אף לא התיימרו לטעון, שקמה להם זכות עצמאית בנכס, לרבות מכח התקשרות ישירה על חברת עמידר. נמצא איפוא, כי זכותם של הנתבעים להחזיק בנכס יונקת את כוחה מזכות התובע ולמעשה בכריתת הסכם השכירות עם התובע יש משום הודאה של הנתבעים בזכות התובע בנכס. כפועל יוצא מהאמור מנועים הנתבעים מלכפור בזכות התובע בנכס והתובע אף אינו נדרש להוכיחה. השוו: בש"א (מחוזי י-ם) 7704/04 בית הכנסת נ' אגודת משך הנחל (פורסם במאגרים), ע"א (מחוזי מרכז) 14232-09-09 חאן עדן נ' מול גולן (פורסם במאגרים).

הנתבעים טענו, כי התובע דורש מהם דמי שכירות בשיעור העולה על שיעור דמי השכירות אותם גובה חברת עמידר בגין נכסים דומים. טענה זו אינה מקימה לנתבעים הגנה מפני התביעה, שכן הנתבעים לא הצביעו על מקור כלשהו המקים להם זכות לשלם לתובע דמי שכירות בשיעור זהה לאלו אותם משלמים שוכרים אחרים, לחברת עמידר, בגין נכסים דומים.

הנתבעים העלו טענת קיזוז, לפיה הם זכאים לקזז מחוב דמי השכירות סכומים אותם שילמו בגין תיקון ליקויים במושכר. בחקירתו הנגדית של הנתבע מס' 1 הובהר, כי למעט סכום של 350 ₪, הנתבעים כלל לא שילמו את הסכומים נשוא טענת הקיזוז. משלא נגרם לנתבעים חסרון כיס, ממילא אין בטענת הקיזוז ולא כלום. ראו: עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 23.1.11.

באשר לסך 350 ₪, אותו שילמו כנטען הנתבעים בגין תיקון הביוב, הרי, שסכום זה שולם ביום 24.10.10, בגין תיקון שבוצע כנטען באותו היום. לפיכך אין בתשלום זה כדי להבהיר מדוע לא פרעו הנתבעים את דמי השכירות נשוא התביעה (העולים ממילא באופן ניכר על סך 350 ₪ האמורים). יובהר, כי התביעה הוגשה ביום 6.9.10 וכללה את דמי השכירות שנועדו להיפרע קודם למועד זה. כן יאמר, שאין חולק, כי הנתבעים לא פרעו את דמי השכירות אף לאחר הגשת התביעה, ולפיכך אף אם עומדת להם טענת קיזוז כדי 350 ₪, כנטען, הרי, שניתן לזקוף סכום זה על חשבון דמי השכירות לחודשים שלא נכללו בתביעה זו.

בשולי הדברים אציין, כי טענת הנתבעים באשר לאיסור החל על התובע להשכיר את המושכר מחמת תניה בהסכם השכירות בינו לבין עמידר אינה מקימה אף היא הגנה מפני התביעה. זאת הואיל וכאמור, הנתבעים מנועים מלטעון כנגד זכות התובע במושכר. דומה אף שאם הייתה מתקבלת טענת הנתבעים היה בה משום טעם נוסף להורות על סילוק ידם מהמושכר. שכן לשיטת הנתבעים עצמם, מנוע התובע מלהשכיר להם את המושכר והם אינם מצביעים על כל זכות עצמאית העומדת להם להחזיק במושכר.

כן אפנה לטענת הנתבעים לפיה, לא הוכיח התובע שהחוזה שנכרת בינו לבין עמידר מתייחס למושכר נשוא התביעה. כאמור, התובע אינו נדרש להוכיח את זכותו במושכר, שכן הנתבעים מנועים מלחלוק על זכותו זו.

אשר על כן נדחית בזה הבקשה למתן רשות להתגונן וניתן פסק דין על פי כתב התביעה.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בסך 4,000 ₪.

התובע יגיש נוסח פסיקתא לחתימה.

ניתנה היום, י' אדר א תשע"א, 14 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: