ויסמן נ' אסיה

החלטה

לפני בקשת הנתבע ( להלן: "המבקש" ) שבית המשפט יבטל פסק דין שניתן בהעדר התייצבות ויסלק את התביעה על הסף. לטענת המבקש, ניתן כנגדו פסק דין ביום 9.5.05, במסגרת דיון שהתקיים ללא התייצבותו והומצא לידיו לראשונה יותר מ-8 שנים לאחר מכן, ביום 3.7.13.

נתבעת 2, הגיעה להסכם גישור עם התובע ( להלן: "המשיב" ) שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת פסק הדין התקבלה התביעה במלואה, בהעדר הופעה של המבקש ובהעדר תצהיר עדות ראשית מטעמו.

לטענת המבקש לא ידע על מתן פסק הדין נגדו, וזה הומצא לו לראשונה ביום 3.7.13 ע"י שליח לביתו ברח' קינג ג'ורג' 27 ירושלים. משהומצא לו פסק הדין, לראשונה ביום 3.7.14 שמורה לו הזכות להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו. בהתאם לכך הגיש המבקש, בקשה לביטול פסק הדין ביום 30.7.13 , בטרם חלף המועד.

לטענת המבקש, במסגרת ההליך שהתנהל כנגדו וכנגד נתבעת 2 בתביעה שהגיש המשיב, התפטרה עורכת דינו מייצוג והמבקש התייצב לדיון שנקבע בפני כב' השופט קובו, כשהוא לא מיוצג.

במהלך חיפושיו אחר ייצוג משפטי חלופי, נודע לו ממנהל נתבעת 2 – מעסיקתו, כי הצדדים מנהלים הליך גישור והתיק עומד להסתיים בפשרה, ולכן לטענת מנהל הנתבעת 2, אין צורך שהמבקש יגיש תצהיר או יתייצב לדיון שנקבע ליום 5.2.05.

לאחר מועד זה נאמר למבקש ע"י מעסיקתו, כי התיק הסתיים בהסכמה וסוכם שנתבעת 2 תשלם למשיב 7,000 ₪ והתיק יבוא על סיומו.

המבקש, כעובד נתבעת 2, היה בטוח שסיום התיק מתייחס גם אליו, עד לקבלת פסק הדין ביום 3.7.13. לטענתו, בהתאם להלכה הנוהגת, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם להענות לבקשה לביטול פסק הדין, גם בשאלה, מה הייתה הסיבה להיעדרותו מהדיון, וכן, אם, לגופו של עניין, ביטול פסק הדין, עשוי להוביל את בית משפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה.

לטענת המבקש, אי התייצבותו נבעה מטעות שנעשתה בתום לב, בעקבות הסתמכות המבקש על דברי מנהלו/מעבידו לפיהם איננו צריך להתייצב לדיון ולאחר מכן בעקבות דברי המעסיק לפיהם התיק נסגר.

לגרסתו, גם סיכויי ההגנה גבוהים, שכן במסגרת ההליך הגיש המבקש כתב הגנה והתיק נקבע להוכחות, מה שמלמד לשיטתו שטענות ההגנה שהעלה היו ראויות לדיון.

עוד טוען המבקש, כי סיום התיק עם נתבעת 2 בפשרה על סכום נמוך ביותר, 7000 ₪ יחד עם העובדה שהמשיב לא פעל במשך 8 שנים מלפעול להוצאת פסק הדין לפועל, מלמדת שהתובע הבין בשעתו שהסכום שקיבל כפיצוי מנתבעת 2, סביר בנסיבות העניין והיה ברור למשיב שנקיטת הליכים נגד המבקש, תביא לביטול פסק הדין ואין טעם לניהול התביעה.

מעבר לכך, טוען המבקש, כי בית המשפט חסר את הסמכות העניינית לדון בתביעה שבכותרת, וממילא חסר סמכות ליתן פסק דין נגדו, שכן הסמכות העניינית בתביעה זו הנה ייחודית לבית הדין לעבודה .

המבקש מפנה לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, לפיו, הסמכות הייחודית לדון בתביעה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עובד מעביד דינה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה.

בין המבקש למשיב שררו יחסי עובד מעביד, כעולה מסעיף 8 לכתב התביעה, שם נטען כי "הגיש מועמדותו למורה במכללה", בסעיף 9 נטען כי "התובע החליט להעסיק את הנתבע כמרצה". בסעיף 10 נטען כי "עם תחילת העסקתו של הנתבע נתבקש הנתבע לחתום על חוזה עבודה...הכולל בתוכו סעיף מפורש ומפורט לעניין שמירה על סודיות". בסעיף 11 נטען כי "הודיע לנתבע על פיטוריו".

בסעיף 21 לכתב התביעה נטען כי "התובע יטען כי הנתבע 1 הפר את חוזה העבודה ו/או הסכם העבודה ביניהם".

לטענת המבקש, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 2618/03 פי או אס נ' לפיקונסקי (פורסם בנבו) היה על המשיב לפצל את כתב התביעה ולהגיש את התביעה כנגד המבקש בבית הדין לעבודה.

עוד טוען המבקש, כי בסעיף 25 לכתב התביעה נטען, שהמבקש ביצע עוולה מסחרית לפי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 ולכן לפי סעיף 22(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה הפרת הוראת פרק ב', שנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד מעביד.

משמעות הקביעה לפיה פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עניינית, לפי ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ( פורסם בנבו ) , התוצאה היא שפסק הדין בטל מעיקרו, והנו חסר תוקף משפטי.

עם קבלת ההחלטה המורה על ביטול פסק הדין מעיקרו, מבקש, המבקש כי בית המשפט יורה על סילוק התביעה על הסף, מחוסר סמכות עניינית.

המשיב, בתגובתו, עותר לדחיית הבקשה ולחילופין להתנות את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות בסכום שלא יפחת מ-20,000 ₪ והפקדת 100,000 ₪ בקופת בית משפט.