וינטר נ' קורן ואח'

פסק דין

בתאונת דרכים, שאירעה בתאריך 22.1.2013 ברחוב בן יהודה בתל אביב-יפו, נפגעו אופנוע, רכוב בידי התובע, ומכונית שבה נהג נתבע 1. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בחומר שצירפו וקראתי את שהובא בכתובים, אני מוצא את נתבע 1 אחראי לקרות התאונה. מהות הפגיעה, לעצמה, אין בה די להעיד על נסיבות התאונה ולפיכך נסמכת ההכרעה על הערכת הגרסאות שהושמעו ועל מכלול הנסיבות, כמפורט להלן.

הנתבע הסיע את מכוניתו בנתיב מכיוון דרום לצפון. האופנוע נסע מאחוריו. התנועה התקדמה באיטיות רבה, בשל עומס ניכר בכביש. בין שבשל כך ובין מסיבה אחרת, גמר נתבע 1 בדעתו לחדול מהנסיעה בנתיב. זאת הוא ביקש לעשות, בין שאותת על כך ובין שלא, באמצעות לא אחר מביצועה של פניית פרסה, באמצע הכביש, לתוך נתיב התחבורה הציבורית שמנגד, ובו אסורה הייתה תנועתם של כלי-רכב פרטיים. לצורך כך היה עליו, עוד, לעצור את מכוניתו כדי עצירה מוחלטת, לעלות עם חלקה הקדמי על המדרכה שמעברו של הנת"ץ ולהסיעה לאחור למען תוכל להפנות את חרטומה לכיוון הנסיעה בנת"ץ.

התובע, בין שנסע מאחור, לא הספיק לבלום ונאלץ לחמוק אל השמאל, ובין שהיה בראשיתו של ניסיון עקיפה של מכונית הנתבע מצדה השמאלי, פגע במכונית בעברה השמאלי. לאחר עיון בכל החומר שהוצג, לעומקו, באתי לכלל מסקנה כי לא נהיגתו היא שהובילה לתאונה. הוא נהג לאט ובהתאם לתנאי הדרך. לענין שמירתו של רווח מספק, הרי שתקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מחייבת שמירת רווח, המאפשר מניעתה של תאונה, "בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה", ולכל הפחות רווח שחצייתו אורכת שנייה אחת. מצב הדרך ומהירות התנועה, כפי שתוארו לעיל, מוליכים למסקנה כי התובע לא הפר הוראה זו שבתקנה.

באשר לעקיפה. אפילו היה נמצא כי התובע ביקש לעקוף, הרי שהנתבעים לא הציגו לבית-המשפט כל הוראה, שמכוחה אסור היה עליו הדבר. אין חולק, כי קו מקווקו הפריד בין נתיב הנסיעה של הנהגים לנת"ץ שמשמאלו. מצב הדרך בהמשך הנתיב, לאחר שהנתבע החליט לפנות, אף הוא לא הוסבר. מפני מה נאסרה חצייתו של הקו המקווקו לצורך עקיפה – לא הבהירו הנתבעים לבית-המשפט.

היה זה, אפוא, נתבע 1 והוא בלבד, שבהתרשלותו החמורה הוביל להתרחשותה של התאונה. קביעתי היא כי התובע אינו נושא באחריות, אף לא בתרומה למידת הנזק שאירע.

ובענין זה – הנזק – אומר כי אני מאמין לתובע כי ממועד התאונה ועד לבדיקתו של האופנוע בידי שמאי – בחלוף 45 ימים – לא נקלע האופנוע לכל תאונה נוספת. התובע פעל בשקדנות מספקת, המתין לעמדתו של סוכן הביטוח שלו, ולאחר מכן פנה אל השמאי. הוצגה חוות-דעתו של השמאי, המפרטת את הנזק שנגרם בתאונה. הוצגה הצעת מחיר ממוסך, המפרטת גם את המרכיב של מס הערך המוסף. הוצגה חשבונית בגין תשלום שכר טרחתו של השמאי. הנתבעים, מנגד, לא הציגו כל נתון, שיש בו לתמוך במסקנתם כי הנזק, לשון כתב התביעה, "נופח" וכי אין האמור באסמכתאות התובע הולם את הפגיעה שנגרמה בפועל. העובדה שלמכונית הנתבע – כלי רכב פגיע פחות מאופנוע – נגרם נזק בסך של לא פחות מ-3,000 ש"ח, כך לפי נתוני הנתבעים, מתיישבת עם גרסתו של התובע באשר לנזקיו.

בתוך 30 ימים ישלמו הנתבעים 1 ו-3, יחד ולחוד, לידי התובע את סכום התביעה וכן הוצאות בגין טרחה, ובסך הכל 10,600 ש"ח. לא ישולם הסכום במלואו במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים, ללא דיחוי. לכל אחד מהם עומדת זכותו לבקש מבית-המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים מיום ההמצאה (ימי הפגרה אינם במניין), רשות לערער עליו.

ניתן היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: