וינברגר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.ביום 26.09.11, בעת שהתובעת שהתה במקום עבודתה בקופת חולים מכבי, שם עבדה בקבלת קהל, איבדה את הכרתה, הובהלה לבית חולים ושם נקבע שלקתה באירוע מוחי (להלן: "האירוע המוחי").

לטענת התובעת, האירוע המוחי נבע מאירועים חריגים שחוותה בעבודתה באותו המועד, ועל כן פנתה לנתבע וביקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה.

הנתבע דחה את תביעת התובעת, וזאת על בסיס הנימוק שלא הוכחה התרחשותו של אירוע תאונתי כלשהו בעבודתה, וכן מהנימוק לפיו האירוע המוחי נבע מתחלואה טבעית.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, ובדיון שהתקיים בפנינו ויתרה ב"כ הנתבע על חקירת התובעת, תוך ששני הצדדים סיכמו את טענותיהם שנרשמו בפרוטוקול.

ב"כ הנתבע למעשה לא חלקה על הטענות העובדתיות כפי שהצהירה עליהן התובעת, אולם לגישתה אותן עובדות אינן עונות על ההגדרה של אירוע חריג במסגרת העבודה.

3. להלן אם כן העובדות הרלבנטיות לענייננו, שאינן שנויות במחלוקת, והעולות גם מהודעת התובעת לחוקר המל"ל מיום 16.02.12 –

א.במועד הרלוונטי שימשה התובעת כ"מנהלת משרד" בקופת חולים מכבי וזאת במשך עשרים ואחת שנים, כאשר חמש עשרה שנים קודם לכן עבדה בקופת חולים כללית.

ב.במסגרת עבודתה בקופת חולים מכבי, התובעת עובדת בקבלת קהל משעה 08:00 עד שעה 12:00 ומשעה 16:00 עד שעה 18:00, ובשעות הצהריים מבצעת עבודות משרדיות.

ג.ביום 26.09.11, עקב היעדרות אחת הפקידות, התובעת עבדה לבד בקבלת קהל. באותו יום, פנו לתובעת שני לקוחות אשר אחד מהם אמר לה "שאין לי רגישות ואני לא משתדלת בשבילו" (להלן: "האירוע הראשון"), והשני אמר לה "יאללה יאללה תפני את התחת שלך 30 שנה את כאן" (להלן: "האירוע השני").

שני האירועים האמורים התרחשו סמוך לשעה 11:00 בסמיכות זמנים אחד אחרי השני. כחצי שעה לאחר מכן התובעת איבדה את הכרתה, מיד לאחר שהתעוררה חשה חולשה בפלג הגוף השמאלי ונקבע כי אירע לה אירוע מוחי.

ד.באנמנזה שנגבתה מהתובעת, בסמוך למועד האירועים הנטענים ובעת קבלתה בבית החולים, אין כל אזכור לאירוע כלשהו בעבודתה, או לתנאי עבודה חריגים עובר לקרות האירוע המוחי.

4.המצב המשפטי –

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב}, התשנ"ה – 1995, הדן בפגיעות בעבודה מגדיר תאונת עבודה כך:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

הלכה פסוקה היא, "שהמבחנים להכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודה דומים למבחנים שנקבעו לעניין זה במקרים של אוטם שריר הלב: על מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של "אירוע חריג" בעבודת המבוטח, אשר התרחש בסמוך לקרות האירוע המוחי, היינו מתח נפשי יוצא דופן או מאמץ גופני בלתי רגיל" (דב"ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח, 315). "על תובע המבקש להכיר באירוע המוחי בו לקה כתאונת עבודה, מוטל הנטל להביא ראשית ראיה לכך שאירע לו אירוע בעבודה, אשר היה חריג למאמץ הרגיל שלו בעבודה, סמוך לפני האירוע המוחי, כאשר בית הדין בוחן את האירועים במבחן סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הנפגע, ולא מנקודת מבט אובייקטיבית" (דב"ע נו/0-11 נורית חזאם – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 75; עב"ל 148/03 מאיר ארג'ואן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.03.04; עב"ל 307/07 עמליה יאזמה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 07.11.07; עבל 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.10.10).

כאמור, בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג [ראו עב"ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 05.09.10; עבל 45023-09-11 שאול בירן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 04.12.12).

עוד נפסק כי "עבודה קשה ומאומצת המשתרעת על פני ימים שוללת את יסוד הפתאומיות שהוא חיוני להוות תאונה כתאונת עבודה" (דב"ע שן/12 –0 מוסרי – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם) , וכן - "באשר למתח נפשי מתמשך, פסק בית הדין לעבודה, כי מתח נפשי מתמשך – כשלעצמו – אינו יכול להיות "אירוע חריג" המספק את תנאי הפתאומיות, ולפיכך הנזק הנפשי שבא בעקבות מתח נפשי ממושך ללא "אירוע חריג" בעבודה אינו בגדר "תאונת עבודה" (בג"ץ 690/97 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג [2] 529).

הלכה זו יושמה גם מקום בו אין מדובר בנזק נפשי בלבד.