פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 21.4.13, שבגדרה נעתר בית המשפט לבקשה למתן צו מניעה זמני, המורה על עיכוב פינויו של משיב 1 מנכס המצוי במוקד המחלוקת בין הצדדים.
אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: הנכס שבו מדובר מצוי ברח' עקבאת אל-חלידה 3 בשכונת אלכראמה בעיר העתיקה. לגרסת משיב 1, סבו וסבתו המנוחים שכרו מאת המבקשים את הנכס, הכולל שתי דירות בקומה א', חמש דירות בקומה ב', מטבחים, נוחיות ומחסן (להלן – המושכר) עוד בשנות ה-40' של המאה הקודמת. לאחר פטירת הסבים המשיכו הוריו של מבקש 1 וכן בני משפחה נוספים להתגורר במושכר. במרוצת השנים נפטרו חלק מן הדיירים ואחרים עברו להתגורר במקומות אחרים, אך על פי הטענה, משיב 1, כמו גם משיבים 2 ו-3, המשיכו להתגורר במושכר ברציפות ונשאו בתשלום דמי השכירות למבקשים.
ביום 20.12.10 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג; ת"א 7147/04), אשר הורה על פינוי משיבים 2 ו-3 מן המושכר (להלן – פסק הדין). בפסק הדין הוכר מעמדם של משיבים 2 ו-3 כדיירים מוגנים במושכר, מכוח הסדר פשרה מוקדם עם המבקשים, אך נמצא כי קמו עילות לפינויים לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר).
לאחר שנקטו המבקשים הליכי הוצאה לפועל בהתאם לפסק הדין, עתר משיב 1, שלא היה צד לת"א 7147/04, למתן פסק דין הצהרתי בדבר היותו דייר מוגן במושכר. בד בבד עתר משיב 1 לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על-ידי המבקשים לפינוי המושכר, וכן למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים, או מי מטעמם, לתפוס חזקה במושכר או לעשות בו שימוש. לגרסתו, כאמור, הוא מתגורר במושכר מאז לידתו. משיב 1 לא הכחיש כי בשנת 2001 עברו אשתו וילדיו להתגורר בבית חנינה, אך לטענתו קרה הדבר אחר שחל פירוד בין בני הזוג, והוא עצמו מעולם לא עזב את המושכר.
בית משפט קמא בחן את גרסת משיב 1, התצהיר מטעמו והמסמכים שצירף לתביעתו וקבע, כי אף שמתעוררים קשיים לא פשוטים להוכחת התביעה, הרי שבטענות ובראיות יש סיכוי לכאורי, וזאת גם בשים לב לתיאור המושכר, הכולל מספר דירות. כן מצא בית המשפט, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת משיב 1, המבקש להמנע מפינויו מדירת מגוריו, בעוד שהנזק העלול להיגרם למבקשים מעיכוב הפינוי הוא היעדר יכולתם לגבות דמי שכירות חופשיים בגין המושכר, ונזק זה ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי. לנוכח כך נעתר בית משפט קמא לבקשה, והורה על מתן צו זמני המעכב את פינויו של משיב 1 מן המושכר ומונע מהמבקשים לתפוס חזקה במושכר, אך זאת בכפוף להפקדת עירבון כספי בסך 15,000 ₪ וכן שתי ערבויות צד ג'.
מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה מצביעים המבקשים על קשיים בתובענתו של משיב 1, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. לטענת המבקשים, משיב 1 לא הביא כל ראייה אובייקטיבית לכך שהוא מתגורר במושכר; בחקירתו הנגדית הוא הודה כי מעולם לא שילם את שכר הדירה או את חשבונות החשמל והמים; למשיב 1 ולפרודתו יש ילדים שנולדו לאחר מועד הפירוד הנטען בשנת 2001; מעקלי העירייה שבאו לגבות חוב ארנונה בגין הדירה בבית חנינה מצאו את משיב 1 שם; ומכל אלה עולה, כי יש לדחות את גרסתו העובדתית של משיב 1 בדבר מגוריו במושכר. המבקשים מזכירים את השיהוי שחל בהגשת בקשתו של משיב 1, וטוענים כי אף בו יש כדי להוביל לדחייתה. בפן המשפטי טוענים המבקשים, כי אין אפשרות להכיר במשיב 1 כדייר מוגן אף אם יוכיח את גרסתו העובדתית, שכן הכלל הוא כי נכד יכול להפוך לדייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר רק אם היה יתום משני הוריו ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בעת פטירת הסבים. לשיטת המבקשים, הואיל ומשיב 1 לא הוכיח מהו המועד שבו נפטרה סבתו, שהייתה בעלת זכות הדיירות המוגנת, ואף לא כי במועד זה היה יתום משני הוריו, אין לראותו כדייר מוגן. לתמיכה בטענה זו מוסיפים המבקשים, כי במסגרת ההליך שהתקיים בפני כב' השופט פיינברג, העיד משיב 2, אחיו של משיב 1, כי אמם נטשה את המושכר, ובמצב זה ממילא לא יכול היה משיב 1 לרשת אף מהוריו את זכות הדיירות המוגנת.
בתשובתו טוען משיב 1, כי קביעתו של כב' השופט פיינברג בפסק דינו, בדבר היותו של משיב 2, אחיו של משיב 1, דייר מוגן, מחייבת את המבקשים בכל הליך משפטי המתנהל בינם לבין נכדי הדיירים המוגנים המקוריים במושכר. זאת, מכוח מעשה בית דין או הודאת בעל דין בכך שנכדי הדיירים המקוריים יכולים לקבל מעמד של דיירים מוגנים בעצמם. לגרסת משיב 1 הפך הוא לדייר מוגן לאחר שאמו נפטרה. לדבריו, אמו התגוררה עם הסבתא, שהייתה הדיירת המוגנת המקורית, לפני שזו נפטרה, ומעולם לא הייתה לה דירת מגורים אחרת, ומשכך הפכה האם לדיירת מוגנת נגזרת. משיב 1 הפך לדייר מוגן לאחר פטירת אמו, מכוח מגוריו עמה ששה חודשים לפני פטירתה, וכיוון שמעולם לא הייתה לו דירת מגורים אחרת, וזאת בהתאם להוראות סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר. גרסת משיב 1 במישור העובדתי הינה, כי הוא פרוד מאשתו, המתגוררת עם ילדיו בבית חנינה; הוא נרשם כשוכר הנכס בבית חנינה, הואיל ובמגזר הערבי לא נהוג לרשום שמה של אשה נשואה כשוכרת; עיריית ירושלים חייבה אותו בחוב הארנונה של הבית בבית חנינה, כיוון שהוא רשום עדיין במרשם האוכלוסין כנשוי; מזה שנים אין למשיב ולאשתו חשבון בנק משותף; הוא מבקר בבית פרודתו בבית חנינה, בפרט שלבני הזוג ילדה חולה שמצבה הרפואי מחייב שיתוף פעולה ביניהם; נודע לו אודות הליכי הפינוי מהמושכר רק בעת שהגיע שוטר לביתו, ימים ספורים לפני הפנייה לבית משפט קמא; הוא נשא בתשלום דמי השכירות עבור המושכר, אף שאלה הועברו בפועל למבקשים על-ידי משיב 2.
אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, וחרף התנגדות משיב 1, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשת הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אולם זאת רק ביחס לסוגיית סכומי הערבות שקבע בית משפט קמא כתנאי למתן צו המניעה הזמני. מנגד, וכפי שיובהר להלן, דין יתר חלקי בקשת רשות הערעור – להידחות. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות למתן סעדים זמניים, למעט במקרים חריגים (ראו, למשל: רע"א 1668/11 לוי נ' דור אלון אנרגיה בישראל(1988) בע"מ (פורסם במאגרים, 27.7.11)). עניינם של המבקשים אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה.
לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה עלה בידי משיב 1 להניח תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילת התביעה. אין מחלוקת כי סבו של משיב 1 היה דייר מוגן במושכר. שמה של סבתו של משיב 1 מצויין על גבי חוזה השכירות שצורף כנספח ה' לכתב התביעה. עניין זה תומך, לכאורה, בטענת משיב 1 כי סבתו הייתה דיירת מוגנת מקורית במושכר. לגרסת משיב 1, שכתובת מגוריו הרשומה במשרד הפנים היא במושכר, הוא נולד מספר שנים קודם לפטירת הסבתא והתגורר במושכר מאז לידתו ועד היום. תחילה התגורר משיב 1 במושכר עם סביו והוריו, לאחר פטירתם המשיך להתגורר בו עם משפחתו ולאחר הפירוד מאשתו, בגפו. לטענת משיב 1, אם יוכיח זאת, הרי שבכך יתמלאו התנאים המנויים בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, ומכוחם ניתן יהיה להכיר בו כדייר מוגן נגזר. בענין זה מציע משיב 1 להסתמך על רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394, 399-400 (2000). המבקשים מנגד מבקשים להסתמך על האמור בספרו של המלומד דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 259, על פיו לא זכאי נכד ליהנות מדיירות מוגנת, אלא אם התייתם משני הוריו. אף כי טענתו המשפטית של המשיב אינה נקיה מספקות, אין לשוללה בשלב מקדמי זה. כמו כן, מובן, כי במסגרת בירור התביעה העיקרית, יהא על משיב 1 להוכיח את הדברים ברמה המספקת בהתאם למאזן ההסתברויות. לעניין הסעד הזמני די בכך שהראה כי תביעתו אינה משוללת יסוד והיא מעלה שאלה רצינית הדורשת בירור, כפי שנעשה (ראו: רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 666 (1997)).
בהקשר זה יוער, כי העובדה כי המבקשים הכירו במעמדו של משיב 2, אחיו של משיב 1, כדייר מוגן במושכר במסגרת הסדר פשרה, אינה מחייבת בהכרח מסקנה זהה ביחס למעמדו של משיב 1. בחינת התקיימות התנאים המנויים בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר היא אינדיווידואלית לכל דייר נגזר נטען, שכן במסגרת זו יש לבחון את מגוריו במושכר לאורך השנים ואת השאלה האם הייתה לו דירת מגורים אחרת. לכן לברי כי לצורך הכרה בזכותו של משיב 1 כדייר מוגן, אין די בכך שמשיב 1 ומשיב 2 מצויים באותו "מדרג היררכי" ביחס לדיירים המוגנים המקוריים.
קביעתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה מאזן הנוחות נוטה במקרה דנן לטובת משיב 1, אף היא אינה מצדיקה התערבות. מקובל עלי בהקשר זה, כי הנזקים העלולים להיגרם למשיב 1 עקב פינוי מדירת מגורים, כנטען, טרם בירור התביעה, עולים על הנזק הכספי שיגרם למבקשים כתוצאה מעיכוב אפשרי בקבלת כספי שכירות חופשיים ביחס למושכר. נזק זה יכול לבוא על תיקונו באמצעות פיצוי כספי, אם התביעה תידחה בסופו של יום.
גם טענת המבקשים בדבר השיהוי הניכר שבו לוקה הבקשה לסעד זמני – דינה להידחות. כידוע, המועד הרלוונטי לבחינת טענת השיהוי הינו המועד שבו התעורר הצורך בקבלת הסעד הזמני (ראו: רע"א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (פורסם במאגרים, 10.4.07)). בענייננו, לא היה משיב 1 צד להליך שהתנהל בפני כב' השופט פיינברג, פסק הדין לא כוון ביחס אליו ולטענתו לא היה מודע לו. משנקטו המבקשים הליכים לפינוי המושכר מכוח פסק הדין, עתר המבקש בבקשה למתן צו מניעה זמני. במצב זה, אין לומר כי הבקשה לוקה בשיהוי המצדיק את דחייתה, בשים לב לכך שמדובר בפינוי מדירת מגורים.
עניין אחד מצדיק עם זאת מתן רשות ערעור וקבלת הערעור, והוא שיעור הערבויות שקבע בית משפט קמא כתנאי למתן צו המניעה הזמני. הסכומים שנקבעו (15,000 ₪) אין בהם כדי להבטיח כראוי פיצוי המבקשים בגין הנזקים הכספיים העלולים להיגרם להם עקב מתן הצו. זאת, בשים לב להערכת בית משפט קמא כי קיימים בפני משיב 1 קשיים לא פשוטים להוכחת גרסתו – הערכה לה שותפה אני במלוא עוצמתה; בהתחשב במשך הזמן הצפוי לבירור התביעה; ובהינתן הפער בין הסכום המשולם בפועל בגין חלק המושכר שבו עושה משיב 1 שימוש לבין דמי השכירות החופשיים שיכולים היו המבקשים לקבל בגין חלק זה.
סיכומם של דברים, הערעור מתקבל חלקית במובן זה ששיעור הערבויות שבהפקדתם חוייב משיב 1 יועמד על 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה, וכן בהפקדת ערבויות צד ג'. הערבויות כאמור תופקדנה בבית המשפט השלום עד ליום 24.7.13, אחרת ייפקע צו המניעה הזמני.
בנסיבות העניין, משנדחה עיקר בקשת רשות הערעור, איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים.