והבי סוסן נ' מ. ישראל משרד החינוך ואח'

החלטה

1.בתיק זה הגישה המבקשת בקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן – הפקודה) כנגד המשיבים, בקשר עם אי קיום פסק הדין לפשרה מיום 23/9/12, אשר כלל בין היתר הוראות לגבי שיבוצה של המבקשת בשנת הלימודים התשע"ג ושנת הלימודים הנוכחית – התשע"ד.

בינתיים התברר כי במקביל להגשת הבקשה שבנדון, הגישה המבקשת גם תביעה לבית דין זה (תיק פ"ה 37093-09-13) בה עתרה על יסוד אותן עובדות וטענות, בין היתר לאותו סעד שביקשה במסגרת בקשה זו, היינו לשבצה לעבודה במשרה מלאה בשנת התשע"ד.

לא זו אף זו, מתוך עיון בתיק פ"ה 37093-09-13 הנ"ל, התברר כי במסגרתו הגישה המבקשת גם בקשה למתן סעד זמני, בקשה שנדחתה בהחלטת המותב בראשות השופט גלם מיום 29/9/13 וכי על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתיק בר"ע 21771-10-13.

2.על פי ההלכה הפסוקה, אין לנקוט בהליך של בזיון בית משפט, מקום שניתן להשיג את אכיפת הפסק באמצעים אחרים, חמורים פחות.

הואיל והמבקשת נקטה בפועל בהליך אחר כדי להביא לאכיפת הפסק הוריתי בהחלטתי מיום 13/10/13, כי בנסיבות אלו עולה לכאורה כי דין הבקשה שבנדון להדחות ולו מן הטעם שקיים הליך אחר שבו מבוקש אותו סעד האכיפה נשוא בקשה זו.

עוד הוריתי כי בנסיבות אלו, ניתנת ארכה למבקשת להודיע, האם היא עומדת על בקשתה זו לביזיון בית משפט, וככל שכן, לצרף נימוקים מדוע לשיטתה יש מקום לדון בבקשה זו במקביל להליך המתקיים תיק פ"ה 37093-09-13.

3.בהמשך להחלטתי הנ"ל הוגשה הודעתה של המבקשת, שבה הודיעה כי היא עומדת על הבקשה שבנדון, ונימוקיה:

-לאור העובדה שהמשיבה ציינה דברים לא נכונים בתשובתה לצו המניעה הזמני בתיק פ"ה 37093-09-13 הנ"ל, וכי בית הדין באותו תיק לא בירר את העניין לעומק אלא נתן החלטה בבקשה לסעדים זמניים רק כדי לצאת ידי חובה, באופן שהתביעה תבורר במסגרת התיק העיקרי ובסופו של יום יינתן פיצוי כספי ולא זה מבוקשה של המבקשת.

-בית דין זה מכיר את פרטי הפרטים בתיק שהתנהל בפניו, במסגרתו נחתם הסכם הפשרה וניתן לו תוקף של פסק דין, ועל כן הוא היחידי שיכול לתת פתרון ו/או הבהרה למחלוקת שנוצרה לאחר חתימת הסכם הפשרה ולכוונת הצדדים על פיו.

4.לאחר שעיינתי בנימוקי המבקשת, שוכנעתי כי יש לדחות הבקשה, ואבאר טעמי.

ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, נדונה, כמו בענייננו בקשה לביזיון בקשר לפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים.

בית המשפט העליון קבע באותו מקרה:

"הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר - עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקת בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים וכי אין להיזקק להליכי בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית (ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 187, 192; בג"ץ 490/82, שם, עמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר פ"ד יז(4) 2541, 2550)" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

בית המשפט העליון חזר על עקרון זה גם בע"פ 517/06 בועז מנור נ' KPMG INC, (פסק הדין מיום 24/7/2007), בקובעו, כי השימוש בהליך הבזיון:

"צריך להעשות במשורה, כענין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית".

5.בענייננו חלוקים הצדדים ביניהם באשר לפרשנות פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שניסחו הם עצמם.

על יסוד עמדתה באשר לפרשנות הנכונה של הוראות הסכם הפשרה, נקטה המבקשת בפועל ב"דרך אחרת" לביצוע ואכיפת פסק הדין, במסגרת תיק פ"ה 37093-09-13 הנ"ל.

לא זו אף זו, אלא שהסעד שהתבקש במסגרת התביעה העיקרית והעתירה לסעדים זמניים בתיק פ"ה 37093-09-13 הנ"ל, הוא סעד של אכיפה ישירה של פסק הדין, במובחן מהליך לפי פקודת הביזיון שענייננו בהשתת מאסר או קנס לטובת אוצר המדינה, כאמצעים עקיפים לגרום לצד שכנגד לבצע את הפסק.

הנה כי כן לא רק שקיימת "דרך אחרת" לביצוע הוראות פסק הדין, אלא שהמדובר בדרך שהיא עצמה יעילה יותר מהדרך המותווית במסגרת הליכי ביזיון לפי הפקודה, והמבקשת נקטה בה הלכה למעשה.