וגשל ואח' נ' יורו - ישראל (י.ש) בע"מ

החלטה

התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעת, חברה קבלנית שממנה רכשו דירה בגבעת זאב.

בפי הנתבעת טענה מקדמית לפיה דין תביעה זו להתברר בבימ"ש השלום בבאר שבע, לאור תניית שיפוט ייחודית שנקבעה בסע' 23יא להסכם המכר ולפיה: "סמכות השיפוט הייחודית בכל חילוקי הדעות שיתגלעו בקשר לחוזה זה... מסורה לבית המשפט המוסמך וללשכת ההוצאה לפועל בבאר שבע בלבד".

התובעים טוענים שמדובר בחוזה אחיד אשר חל עליו האמור בסע' 9(4) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. קרי, חזקה שתניית השיפוט שנקבעה בסע' 23יא להסכם המכר מקפחת, והנטל להפרכתה מוטל על הנתבעת. בנסיבות אלה, כאשר הדירה נבנתה באיזור ירושלים, כאשר המו"מ לרכישתה התנהל בירושלים וגם ההסכם נחתם בירושלים, לא הופרכה החזקה שמדובר בתניה מקפחת שכל מטרתה להקשות על התובעים ולהקל על הנתבעת שמשרדיה מצויים בבאר שבע (למרות שהיא בונה דירות ברחבי הארץ).

סע' 4 לחוק החוזים האחידים קובע רשימת תנאים המוחזקים כמקפחים. בסעיף 4(9) נקבע שאחד התנאים המוחזק כתנאי מקפח הוא: "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח' (ניתן ביום 2.6.03) קבע ביהמ"ש העליון כי בדיבור "תנאי מקפח" הכוונה היא ל"התנהגות בלתי הולמת בחברה הישראלית בזמן נתון" וכי בימינו, קשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין במחוז מסוים דווקא משום התנהגות בלתי הוגנת כזו. בהמשך לכך, נקבע באותו מקרה שהמבחן שיש להפעיל על מנת לבחון אם תנאי בחוזה אחיד הוא מקפח או לא הוא "תנאי ההרתעה מפני מימוש זכויות" כאשר תנאי זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות בעלי הדין, אלא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית.

בעת שניתן פסק הדין ברע"א 188/02 הנ"ל היה נוסחו של סע' 4(9) שונה, והוא קבע כי תנאי מקפח הוא: "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור, על דעתו בלבד, את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

בעקבות קביעת ביהמ"ש העליון בפסק הדין הנ"ל, אמר המחוקק דברו, וקבע כי שוב אין צורך בהעדר סבירות על מנת להקים את החזקה שמדובר בתניית שיפוט מקפחת, אלא די בכך שהתניה מנוגדת להוראות הדין.

בפסק דין מאוחר יותר נידונה השאלה האם התיקון בסעיף 4(9) שנעשה בחודש יוני 2004 משמעו שאין יותר תחולה להלכה שנפסקה ברע"א 188/02 שכן הורחבה משמעותית "חזקת הקיפוח" שבסעיף 4(9) כך ששוב המבחן הקובע אינו "מבחן הסבירות" אלא מבחן קפדני ונוקשה שלפיו כל התניה על "הוראות הדין" לעניין מקום השיפוט מקימה מניה וביה את חזקת הקיפוח. למרות לשונו המפורשת של התיקון, התשובה שניתנה לשאלה זו הייתה כי: "הגיונה וטעמה של הלכת רע"א 188/02 לא נס ליחם בעקבות תיקון סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. המבחן לקיומו של תנאי מקפח ולהוראה שיפוטית בדבר ביטולו או שינויו איננו מבחן טכני צר אלא קשור הוא בטבורו, כנאמר בסע' 3 לחוק 'למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות'" (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועמ"ש, סעיפים 123-127; ניתן ביום 18.2.10).

ברע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' מאיר ברפי (ניתן ביום 7.4.10) חוזר ביהמ"ש העליון על עיקרי הדברים שנקבעו בע"א 6916/04 ומציין שבעקבות האמור שם, הרי שגם לאחר התיקון לחוק, מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות, הוא המבחן הרלוונטי לצורך הבחינה האם נסתרת חזקת הקיפוח או לא, וכי ככל שהספק יצליח להראות שאין בתניית השיפוט כדי להרתיע את הלקוח מעמידה על זכויותיו המשפטיות כך יטה ביהמ"ש לקבוע שהתניה אינה מקפחת בנסיבות העניין. ביהמ"ש מדגיש כי בדיקת ביהמ"ש צריכה להיעשות בהתאם לאמור בסע' 3 לחוק בחוזים האחידים ולפיו יש לבחון את התניה "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות".

למרות כל האמור לעיל, כולל בעניין המשמעות המופחתת שהפסיקה מייחסת כיום למרחק שבין מחוזות שיפוט, הרי שהחלה של מבחן "ההרתעה מפני מימוש זכויות", מוביל למסקנה שבמקרה דנן, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, להוכיח שתניית השיפוט אינה מקפחת ואין בה כדי להרתיע את התובעים מלממש את זכויותיהם.

מחוזות השיפוט העומדים על הפרק הם ירושלים ובאר שבע. בהתחשב בכך, ובשים לב למכלול תנאי החוזה והנסיבות האחרות, מסתבר מאוד שהמרחק שבין ירושלים לבאר שבע ירתיע את התובעים ממימוש זכויותיהם. התובעים מתגוררים באיזור ירושלים ומדובר במרחק שאינו מרחק של מה בכך, ולא הוכח מה יכולת ההתניידות של התובעים, בתחבורה ציבורית או בכלל. לא ידוע האם מסכים ב"כ התובעים (שמשרדו בירושלים) לייצג את התובעים גם בבאר שבע ובאילו עלויות. הדירות נמצאות בירושלים, וסביר להניח שגם חלק מהעדים מתגוררים באיזור ירושלים. במיוחד במקרה זה אין לאפשר לנתבעת, אשר ידעה להגיע עד ירושלים בעת שחפצה ביקרם של התובעים ובכספם, להטריח את התובעים עד באר שבע בעת שמצב הדברים הפוך והם באים אליה בטענות. בעת חתימת החוזה יצרה הנתבעת מצג לפני התובעים לפיו אין לה כל קושי להתנהל גם בירושלים. אין מחלוקת שהמו"מ לרכישת הדירה נוהל בירושלים וכי בירושלים גם נחתם החוזה. בכך נוצר מצג כלפי התובעים שלנתבעת אין לה כל קושי להתנהל גם בירושלים, ובנסיבות אלה, יש בכך כמעט חוסר תום לב מצד הנתבעת למנוע מהתובעים להגיש את תביעתם נגדה בירושלים (שלה זיקות רבות לסכסוך), ולטעון להעדר סמכות מקומית בשל תניית השיפוט.

סיכומם של דברים, אין מחלוקת שאלמלא תניית השיפוט הייתה סמכות מקומית לבימ"ש זה. במכלול הנסיבות, ומשלא הופרכה חזקת הקיפוח של תניית השיפוט, אין לפעול עפ"י האמור בה. אשר על כן, נדחית הבקשה להעברת מקום דיון בשל העדר סמכות מקומית, והתביעה תמשיך להתנהל בבימ"ש זה.

בהתאם לתקנות שנקבעו בפרק ז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, מופנים הצדדים לפגישת מהו"ת. המזכירות תצרף להחלטה זו הזמנה לפגישת מהו"ת אצל מגשרת המהו"ת עו"ד חפציבה טרומפר.

הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון בסיומו של ההליך כולו.

ניתנה היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: