ובניה חולון ואח' נ' מחוז תל-אביב ואח'

החלטה

בקשה לסילוק על הסף.

המבקשים – הם המשיבים 1-2 בעתירה (והם יכונו להלן: "המשיבים") טענו כי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירה. זאת משום שהעתירה תוקפת החלטה של שר הפנים, והסמכות העניינית לדון בהחלטות כאלה נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

המשיבים הפנו בבקשתם להוראת סעיף 109 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התו"ב"). הסעיף קובע:

"החליט מוסד תכנון להפקיד תוכנית, יעביר את התוכנית לעיונו של שר הפנים מייד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התוכנית, כי התוכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו".

המשיבים התייחסו להחלטה הנתקפת בעתירה, החלטה מיום 29.3.12 (והיא תכונה להלן: "ההחלטה מיום 29.3.12"). בהחלטה נקבע כי:

"הואיל ומדובר בשטחי ציבור בבעלות אחת אין מדובר באיחוד וחלוקה כמשמעותו בפרק ג' סימן ז' ולפיכך התוכנית אינה בסמכות מקומית".

החלטה זו מצויה על גבי "טופס בדיקה ומעקב: לעיון השר לפי סעיף 109(א)". המשיבים טענו כי בהחלטה מיום 29.3.12 נקבע כי תוכנית ח/מק/117 "בית ספר השרון" (להלן: "התוכנית"), טעונה אישור של שר הפנים.

לטענת המשיבים העתירה תוקפת למעשה את ההחלטה של יו"ר הוועדה המחוזית, הממונה על המחוז, החלטה מיום 4.4.12 שניתנה בהמשך להחלטה מיום 29.3.12 (החלטה שתכונה "ההחלטה מיום 4.4.12"). בהחלטה מיום 4.4.12 נקבע כי:

"בתוקף סמכותי ע"פ סעיף 109 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה -1965, שהואצלה לי על ידי שר הפנים, הריני להודיע כי ביום 4.4.12 נקבעה התוכניות שבנדון על ידי כתוכנית טעונה אישור לפי סעיף 109(א) לחוק.

לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 109(ב) לחוק הנכם מתבקשים לתקן את התוכנית בהתאם להנחיותינו, שיינתנו במסמך נפרד, ולאחר קבלת החלטה בוועדתכם בדבר אישורה, להעבירה לבדיקתינו לאישור".

ההחלטה מיום 4.4.12 לא צורפה לעתירה.

לגישת המשיבים, ההחלטה מיום 4.4.12 היא החלטה של יו"ר הוועדה המחוזית שניתנה על ידיה מכוח הסמכות שהואצלה לה על ידי שר הפנים. באשר להחלטות של שר הפנים, הרי לפי פריט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000, הסמכות העניינית לדון בהן מסורה לבג"צ. אותו דין חל גם על החלטות שהתקבלו על ידי מי ששר הפנים אצל לו את סמכותו – כמו יו"ר הוועדה המחוזית במקרה דנן. לגישת המשיבים, ההחלטה מיום 4.4.12 אינה החלטה טפלה להחלטה מיום 29.3.12, וטענות העותרות מופנות למעשה כלפי החלטה זו.

בנוסף טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה משום שהיא הוגשה בשיהוי - למרות שההחלטה שנתקפת בעתירה היא מיום 4.4.12, העתירה הוגשה 103 ימים מאוחר יותר, ביום 16.7.12. בהקשר זה נטען כי חלופת המכתבים בין הצדדים אינה יכולה להשליך על השיהוי.

העותרות השיבו לבקשה. הן טענו כי ההחלטה נושא העתירה אינה ההחלטה לפיה מדובר בתוכנית הטעונה אישור של שר הפנים, אלא ההחלטה העקרונית של המשיבה 1 (להלן: "הוועדה המחוזית") ביחס לפרשנותו של סעיף 62א(א)(1), החלטה לפיה התוכנית אינה בסמכות הוועדה המקומית – היא ההחלטה מיום 29.3.12.

העותרות טענו כי עיריית חולון פנתה בהקשר זה לוועדה המחוזית, בבקשה לשקול מחדש את ההחלטה. הפנייה נסבה רק על ההחלטה המהותית ביחס לשאלת הסמכות לדון בתוכנית המוצעת, ולא לגבי השאלה האם התוכנית המוצעת טעונה אישור של שר הפנים. לגישת העותרות, גם בתשובת הוועדה המחוזית, ההתייחסות היתה רק לנושא הסמכות לדון בתוכנית איחוד וחלוקה של מגרשים המצויים בבעלות אחת, ולא לנושא ההחלטה לפיה מדובר בתוכנית הטעונה את אישור השר. דברים דומים נאמרו גם ביחס לתכתובות נוספות בין הצדדים, תכתובות שהיו מאוחרות יותר להחלטה מיום 4.4.12, ולמרות זאת הן לא עסקו בהחלטת יו"ר הוועדה לגבי הצורך באישור השר, אלא בהחלטה המתייחסת לפרשנות סעיף 62א(א)(1) לחוק התו"ב.

לגישת העותרות, החלטת הוועדה המחוזית ביחס לפרשנותו של סעיף 62א(א)(1) לחוק התו"ב היא החלטה עצמאית שאינה תלויה בהחלטה בדבר אישור שר הפנים לפי ס' 109(א) לחוק הנ"ל. כך, גם לו היתה יו"ר הוועדה המחוזית קובעת כי התוכנית המוצעת אינה טעונה את אישור שר הפנים, עדיין היתה עומדת בעינה החלטתה לפיה התוכנית אינה מצויה בסמכותה של הוועדה המקומית. הפגמים הנטענים בעתירה אינם מתייחסים להחלטה בדבר אישור שר הפנים לפי ס' 109(א), אלא לפגמים לגבי הפירוש של הוועדה המחוזית את הוראת סעיף 62א(א)(1).

שאלת הסמכות נגזרת ממהות ההחלטה הנתקפת, וכאשר אין תקיפה של האישור של השר – הסמכות אינה של בג"ץ.

למעלה מן הצורך טענו העותרות גם כי סמכות השר על פי סעיף 109 לחוק התו"ב אינה כוללת סמכות להכריע במחלוקות פרשניות של סעיפי החוק. גם מטעם זה החלטה לפיה תוכנית טעונה אישור השר, אינה הופכת את ההחלטה להחלטת השר. השר אינו הגורם המתקין את התוכנית, אלא הוא רק רשות מאשרת.

באשר לטענת השיהוי, נטען כי העתירה הוגשה במועד, לאחר שהעותרות פעלו למיצוי ההליכים, כפי שהיה עליהן לעשות. לחלופין, התבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת העתירה, שכן נסיבות הענין מחייבות כי המועד יוארך, כדי שניתן יהיה לדון בעתירה לגופה. העותרות טענו כי המשיבות פועלות בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, שכן הן כלל לא הגישו תגובה לעתירה לגופה.