ו"ע 38696-02-16 גולדשמידט נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת קצבה חודשית לפי סעיף 3 לחוק ההטבות. העורר טוען כי נולד בעיר מוגילב באפריל 1940 והמשיך להתגורר בה עם משפחתו עד הכיבוש הגרמני ביולי 1941. עם הקמת הגטו במוגילב, שהה בו עם אמו במשך כחצי שנה ואחר כך הצליחה אמו לשחד את השומרים הרומנים ולברוח לתוככי רוסיה שם נפגשה המשפחה באוזבקיסטאן.

לעורר אין ידע אישי על קורותיו באותה העת והוא נסמך על דברים ששמע מהוריו.

העורר נחקר ובמהלך חקירתו אישר מספר גרסאות שנתן בעבר הן לגרמניה והן למשיבה שבהן אין אזכור של שהייה בגטו ומהן ניתן להסיק שעם הכיבוש ועוד לפני שהוקם הגטו, נמלטו בני המשפחה לרוסיה והגיעו לאוזבקיסטאן ומשכך טוענת המשיבה כי העורר אמנם הוכר ע"י הקרנות הגרמניות כמי שברח ממוגילב אך לא כמי ששהה בגטו וכך גם הוכר על ידה כזכאי למענק שנתי והטבות לפי סעיף 4 לחוק אך לא כזכאי לקצבה חודשית לפי סעיף 3 לחוק המקנה את הזכאות ליוצאי גטאות, מחנות ריכוז ומחנות שעבדו בהן בעבודת פרך.

טרם נגיע להכרעה עצמה נאמר כי אין כל ספק בדבר נרדפותו של העורר וגם אם איננו זוכר ממנה דבר, הרי השלכותיה ותוצאותיה חמורות ואין להקל ראש בתינוק שהוריו ברחו אל הלא נודע שם לא ציפה להם שום דבר טוב יותר ממה שהיה להם בביתם.

הכלל המשפטי הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. בהתאם לכלל זה הרי על העורר להוכיח את גרסתו.

העדות היא עדות שמיעה וגם עדות יחידה של בעל דין. בכל משפט אזרחי, עדות כזו הייתה מקבלת משקל אפסי, בדיונים לפנינו מקבלת עדות כזו משקל רב ולא פעם (ולמעשה ברוב המקרים) זוכה בעל דין רק על בסיס עדות כזו.

אלא שגם הגמישות וההקלות שוועדת הערר מאפשרת בפן הראייתי מוגבלות והתמונה משתנה כאשר מתגלות סתירות, אי התאמות או חוסרים מהותיים ביחס לעדויות אחרות רלבנטיות או ביחס לידע ההיסטורי.

כשעומת העורר עם העובדה שלמרות שנמסרו על ידו מספר גרסאות בעבר, השהייה בגטו לא הוזכרה בחלקם, התקשה לתת על כך תשובה, אמר משהו על ארכיונים שנפתחו באיחור (אם כי הגרסאות ולפחות האחרונות מאוחרות לפתיחת הארכיונים) . העורר הוסיף וטען כי עניין הגטו לא הוזכר גם משום שיעצו בעבר "שלא כדאי" לטעון כך.

עם כל הכבוד, גרסאות לא נקבעות לפי הכדאיות אלא לפי אמיתות תוכנן וחשיבות תוכנן, שהייה בגטו משמעה שהייה בתנאי מאסר, סוג הנרדפות הקשה ביותר למעט עינויים פיזיים ולא יעלה על הדעת כי הדבר לא יוזכר.