התקבל ערעור על דחיית התנגדות ובערעור בוטל פסק הדין קמא ובוטלה הצוואה

בעניין צוואת המנוחה ג' ע' ז"ל

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע. קצב-קרן) מיום 19/11/18 בת"ע 13463-07-12 ו-ת"ע 13395-07-12 במסגרתו דחה את התנגדות המערערים לקיום צוואת המנוחה ג.ע. ז"ל (להלן: "המנוחה") מיום 24/11/09, והורה על קיומה.

רקע והליכים לפני בית משפט קמא

2. המנוחה, ילידת 1920, התגוררה בחייה ... בחיפה, והייתה נשואה ללא ילדים למנוח ר.ע. ז"ל אשר נפטר שנים רבות לפניה ב-1986. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 2012...לאחר שערכה בחייה שלוש צוואות בעדים, הראשונה מיום 10/12/95, השנייה מיום 27/6/2005 והשלישית מיום 24/11/09 (להלן "הצוואה המאוחרת") בהיותה כבת 90.

במסגרת צוואתה השנייה, צוותה המנוחה את מלוא זכויותיה בחלקת אדמה הידועה כחלקה 00 בגוש 00000 לרבות הבניין הבנוי עליה שברחוב ... בחיפה (להלן: "המקרקעין") לטובת המערערים, אחייניו של בעלה, ואילו בצוואתה המאוחרת ביקשה לצוות את המקרקעין לטובת בן אחותה, המשיב בלבד.

3. הצוואה האחרונה נערכה בשפה הערבית בפני שני עדים – עורך דין ס' ועורך דין ב', והיא שעמדה במוקד ההתדיינות לפני בית משפט קמא.

4. המערערים צידדו בצוואה השנייה והתנגדו לקיום הצוואה המאוחרת, כנגדה העלו כל טענת פסלות אפשרית; זיוף, פגמים ברצון המנוחה מחמת העדר כשירות לערוך צוואה ומשלא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה")), פסלות מחמת מעורבות של צד ג' – המשיב בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה), השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב, תלות נרחבת של המצווה במשיב ובבני משפחתו, עד כדי שלילת רצונה (סעיף 30 לחוק הירושה). טענות אלה נטענו גם על רקע העובדה שהמשיב ואשתו מונו כאפוטרופוסים של המנוחה בהתאם להחלטת בית הדין השרעי בחיפה מיום 14/08/11 בתיק מספר 000/0000.

עוד טענו המערערים כי הצוואה נערכה בעקבות מעורבות ישירה של המשיב, באמצעות בנו, מר ר' (להלן: "ר"), הרוח החיה מאחורי הצוואה, מי שיזם את עריכתה, הזמין את שירותיו של עורך דין ב', שילם את שכר טרחתו, ואף היה נוכח במעמד החתימה על הצוואה, ומכאן היא בטלה במצוות סעיף 35 לחוק הירושה. כמו כן, ציינו המתנגדים, ועל כך לא חלקו המשיבים, כי המנוחה הייתה אנאלפביתית. על כן, לדידם, ניצבת לפנינו צוואה פגומה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, משצוינו בה במסגרת אישור עדי הקיום וחתימתם, דברים אלה (בתרגום מערבית): "אנו החתומים מטה, עורך הדין ב'....ועורך הדין ס'....מצהירים בזאת כי אין לנו כל אינטרס בעיזבון המנוחה...וכי המנוחה הצהירה לפנינו כי זו היא צוואתה האחרונה...לאחר שקראה בעצמה את הצוואה המפורטת לעיל, והבינה את תוכנה ומשמעותה במלואה, ואישרה אותה במלואה, ואנו בתורנו מעידים ומצהירים על נכונות חתימתה לפנינו, על ידי חתימתנו על צוואה זו, לפניה, וכל אחד מאתנו לפני העד האחר". בהקשר זה טענו המתנגדים כי מדובר בהצהרה שקרית, שהרי הכיצד  המנוחה "קראה בעצמה את הצוואה", כי מדובר בפגם היורד לשורשה של הצוואה, וכי לא עלה בידי התובע – המשיב – להתגבר על פגם זה שלא נרפא. 

בשלב מאוחר יותר, במהלך שמיעת הראיות לפני בית משפט קמא, התברר כי המנוחה ערכה שני מסמכים משפטיים נוספים, באותו יום בו ערכה את צוואתה האחרונה, האחד – ייפוי כוח נוטריוני מיוחד בלתי חוזר, בו ייפתה את כוחו של המשיב להיות בא כוחה הנכון והחוקי לשם עשייה בשמה ובמקומה את כל הפעולות שפורטו שם – למכור, להעביר על שם צד ג' כלשהו, לרבות לעצמו, את כל זכויותיה במקרקעין. ייפוי כוח נוטריוני זה נחתם בפני עורך דין ס', בהיותו נוטריון, והוא אישר את חתימת המנוחה, שנעשתה בביתה, ואילו המסמך השני – הסכם מתן זכות קדימה לטובת המשיב ברכישת המקרקעין וייפוי כוח לטובת עורך דין ב' לרישום צו ירושת בעלה של המנוחה, ולרישום הערת אזהרה לטובת המשיב בדבר אותה זכות קדימה.

נוכח שני מסמכים אלה שדבר קיומם התגלה לראשונה במהלך חקירתו שכנגד של עד התביעה והקיום - עו"ד ב', טענו המערערים כי הם סותרים את הצוואה, אינם מתיישבים עמה, ומתחייבת מהם המסקנה כי הצוואה אינה משקפת את רצונה של המנוחה, שהרי כיצד ביקשה היא לצוות את עיזבונה לאחר אריכות ימים למשיב, ובאותה נשימה, ביקשה להעביר לו עוד בחייה את הזכויות במקרקעין נשוא צוואתה, ובמקביל גם להקנות לו זכות קדימה ברכישת זכויותיה במקרקעין, כשבגין התחייבותה זו תירשם בהתאם הערת אזהרה בפנקס רישום מקרקעין.