התקבל ערעור הסנגוריה, על הנאשם נגזר העונש שהוסכם בהסדר הטיעון

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של סחר בציוד מלחמתי ובעבירה נוספת של קשירת קשר לביצוע פשע, אשר יוחסו לו בכתב אישום מתוקן. הצדדים עתרו יחדיו לבימ"ש קמא כי יגזור על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, ומאסר על תנאי לשיקול דעת בית המשפט, אולם השופט הנכבד קמא דחה את ההסכמה בין הצדדים, וגזר על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. על כך הוגש ערעור על חומרת העונש, והסנגור עתר לבימ"ש זה לכבד את הסדר הטיעון שנקשר בין הצדדים. התביעה הצטרפה לעמדת הסנגור. ביום הדיון, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם, מסרתי לצדדים כי הערעור מתקבל, והשתתי על המערער את העונש שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון. הוספתי כי הנימוקים יפורסמו בנפרד, ועתה בא מועד לפרטם.

כאשר התובע הציג את הסדר הטיעון בבימ"ש קמא, הוא נימק זאת בשני טעמים: הטעם האחד הוא חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, והטעם השני הוא קשיים ראייתיים. אכן פרט האישום הראשון עוסק במעשים שראשיתם בשנת 98' וסופם בחודש יולי 2000, היינו כשש שנים לפני מעצרו של המערער, וקרוב לשבע שנים לפני שהסתיים משפטו בערכאה ראשונה. פרט האישום השני שעניינו קשירת קשר לביצוע פשע, מתייחס למעשים מחודש פברואר 2004, היינו כשנתיים ומחצה לפני מעצרו. חלוף הזמן, יש בו כדי להשפיע גם על שיקולי הענישה, ובהעדר ראיות לסתור, יש להניח לטובת המערער כי במשך הזמן שחלף זנח את דרכו הרעה. בכך שונה תיק זה מעניינו של השותף עמארנה, אשר נעצר ביולי 2004, היינו חודשים אחדים לאחר ביצוע עבירת הקשר שבה הורשע, ומשפטו הסתיים באפריל 2005, לאחר שהורשע גם בעבירה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת במהלך שנת 2003. גם העבירה נשוא פרט האישום השני, נוסחה בעניינו של עמארנה בנימה מחמירה יותר.

לכך יש להוסיף את הקושי הראייתי שעליו עמד התובע כאשר הציג את ההסדר בבימ"ש קמא, בדבר העדר חיזוק ראייתי מספיק להפללה של עד תביעה 4, ביחס לפרט האישום השני.  אמנם השופט הנכבד קמא התייחס לכך בפסק דינו, ודחה למעשה את טענת התביעה בעניין זה, אולם התפקיד של הערכת הראיות וסיכויי ההרשעה מסור בעיקרו של דבר בידי התביעה. עמד על כך בהרחבה הנשיא ברק בעניין אופיר פרץ, ובשל חשיבות הדברים אביאם כלשונם:

"התביעה, המעבירה את הסדר הטיעון בכור ההיתוך של 'מבחן האיזון', פועלת כרשות מנהלית עצמאית. התביעה מעריכה את התוצאות הצפויות של משפט ללא הודיית הנאשם, את הסיכוי להרשעה, היא נדרשת למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות. התביעה נשענת על ידע, מקצועיות וניסיון המסייעים בידה להעריך את תוצאות ניהולו של משפט מלא ללא הודיה ולגבש עמדה לגבי הסדר הטיעון... התביעה היא רשות מנהלית המפעילה סמכות שלטונית. בהפעלת סמכותה היא פועלת באופן עצמאי ומסור לה, במישור המנהלי, שיקול דעת רחב...

מבחינת הפאן הראייתי, בית המשפט אמנם חי, על-פי-רוב, מפי התביעה. הוא אינו מכיר את הראיות וודאי שאינו בוחן אותן...

בית המשפט יקבע כי שיקול הדעת של התביעה הוא פגום עד כדי כך שיש להתעלם ממנו רק כאשר עמדת התביעה היא בלתי סבירה באופן מהותי ועל כן נפגמת היא על פי כללי תורת שיקול הדעת המנהלי ... קיים מתחם סבירות רחב לגבי התנהלות התביעה. אם עמדת התביעה היא עמדה אפשרית המצויה במתחם הסבירות, אין מקום לפסילתה על פי תורת שיקול הדעת המנהלי ואין מקום להתעלם ממנה בבית משפט שלערעור. ראוי שבית המשפט יגלה איפוק בבואו לשלול את הלגיטימיות של עמדת התביעה ולקבוע שזו פעלה שלא כראוי. ככל שעמדת התביעה היא סבירה, על בית המשפט להביאה בחשבון, הגם שאין הוא מחויב כמובן לאמצה...".

(דנ"פ 1187/03   מדינת ישראל נ' אופיר פרץ ואח', פ"ד נט(6), 281 ,עמ' 327 - 329).

בנסיבות שלפנינו, לא שוכנעתי כי שיקול הדעת שהפעילה התביעה כאשר העריכה את סיכויי ההרשעה נוכח הקשיים הראייתיים, מצוי מחוץ למתחם הסבירות, במידה שחייבה את התערבותו של בית המשפט. כאשר שיקול זה מצטרף לשיקול של חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, התוצאה היא כי חרף העובדה שהעונש שהוסכם בין הצדדים נראה על פניו מקל במידה ניכרת עם המערער, לא ניתן לומר שההסדר בין הצדדים פוגע באינטרס הציבורי במידה שחייבה את התערבותו של בית המשפט, ולכן החלטתי לקבל את ערעור ההגנה, ולגזור על המערער את העונש שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון.

ניתן היום 16 ביולי 2007, א' באב התשס"ז, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא