לפני התנגדות למתן צו קיום לצוואתה של המנוחה ר. ה. ז"ל, ת.ז. xxx (להלן: "המנוחה"). המתנגד, באמצעות אמו, הוא נכדה של המנוחה אשר מתנגד לצוואת סבתו מיום 04/11/2010 (להלן: "הצוואה").
א. הרקע העובדתי:
- המנוחה נפטרה ביום 27/01/14 בהיותה כבת 80 שנה. בעלה של המנוחה, נ. ה., נפטר לפניה (בחודש יוני 2010) ובצוואתו הוריש את כל רכושו למנוחה.
- למנוחה ובעלה נולדו שני ילדים, ל. ז"ל שנפטר ביום 20/01/2008 לפני המנוחה, הוא אביו של המתנגד וע. (להלן: "התובעת") .
- אבי המתנגד, ל. ז"ל הותיר אחריו את המתנגד ואמו (להלן לצורכי נוחות: "המתנגדת"). בעת פטירת אביו היה המתנגד כבן 8 שנים ולעת הגשת התנגדות זו הוא עודנו קטין. לתובעת שני ילדים: א. ו-ל. אשר העידה בתיק זה.
- הצוואה היא צוואה בעדים. עדי הצוואה הם אחיה ובן דודה של המנוחה. בצוואה הורישה המנוחה את כל רכושה לתובעת. על פי הוראות הצוואה, ככל שהתובעת לא תהא בחיים יעבור העיזבון לשני ילדיה של התובעת בחלקים שווים ביניהם. המתנגד לא הוזכר כלל בצוואה.
- התובעת הגישה את הצוואה לקיום לרשם לענייני ירושה. המתנגדת הגישה התנגדות והתיק הועבר לבית המשפט.
- ב"כ היועמ"ש הודיע שאין בכוונתו להתערב בהליכים.
ב. עיקר טענות המתנגדת:
- קיים חשש שהצוואה זויפה וזאת לאור נסיבות עריכתה. עדי הצוואה הם אנשים מבוגרים וקרובי המנוחה (אחיה ובן דודה). הצוואה לא נחתמה בפני עו"ד או נוטריון חיצוני. המתנגדת הטילה ספק בעצם מעמד החתימה ועתרה למינוי מומחה להשוואת כתבי יד.
- לחלופין טענה, כי מתקיימים בצוואה תנאי סעיף 30 (א) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") שכן "נחתמה תחת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית.." וכי התובעת הייתה מעורבת בעשייתה (סעיף 35 לחוק) ולפיכך דינה בטלות.
- כל שיוברר שהמנוחה אכן חתמה על הצוואה, הרי שהתובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה והשפיעה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת שכן לא יתכן שהמנוחה הדירה את נכדה מן הצוואה. לדבריה מערכת היחסים בין המתנגד למנוחה הייתה מצוינת. המנוחה אהבה את המתנגד אהבת נפש ונהגה לבקרו באופן תכוף. לאחר פטירת אביו של המתנגד, בנה ל. התחזק הקשר בין המנוחה למתנגד והראשונה הקפידה לבקרו אחת לשבוע. בנוסף, נהגו המתנגד וסבתו המנוחה לשוחח בטלפון לעיתים תכופות. המנוחה שמרה עליו בעת חוליו, ודאגה לצרכיו.
- בשיחות הרבות שקיימה עם המנוחה, מעולם לא הזכירה האחרונה, כי ערכה צוואה. המתנגדת טענה שהתובעת סיפקה מספר גרסאות בקשר לצוואת המנוחה. הסתירה בין הגרסאות השונות של התובעת והתנהלותה מעוררות חשד לעצם אמיתות הצוואה.
10.1 הגרסה הראשונה עלתה בסמוך ולאחר לווית המנוחה, עת התקשרה התובעת אל המתנגדת וטענה בפניה, כי למתנגד יש חשבון בנק ובו סכום כסף השמור עבורו. כן טענה התובעת, כי המנוחה לא ערכה צוואה בעוד לבעלה של המנוחה, קיימת צוואה. המתנגדת ביקשה לראות את צוואת בעלה של המנוחה, אולם התובעת לא נעתרה לכך.
10.2 גרסה שנייה עלתה בשיחה נוספת בין המתנגדת לתובעת. המתנגדת ביקשה לקבל את פרטי חשבון הבנק עליו סיפרה לה ואת היתרה בו. היא נענתה שבצוואת בעלה של המנוחה נכתב שהתובעת תקבע את הסכום שיועבר למתנגד. כן הוסיפה וטענה שהמנוחה הותירה צוואה בעל פה.
10.3 בגרסה השלישית טענה התובעת, כי המנוחה הותירה צוואה אצל עו"ד והיא תעביר העתק למתנגדת, אולם היא לא עשתה כן. זמן קצר לאחר מכן הגישה התובעת את הצוואה לקיום לרשם לענייני ירושה.
- עוד נטען שהצוואה הינה העתק מודפס חלקית מצוואת המנוח שנפטר לפניה. בעוד צוואת המנוח נחתמה בפני עו"ד ואזכרה את המתנגד, בצוואה יש התייחסות לתובעת ולילדיה כיורשים אחרי אמם.
- המתנגדת אישרה שהמנוחה הייתה צלולה בדעתה אך לטעמה, תלויה לחלוטין בתובעת. צוין שהמנוחה נהגה להתלונן שהתובעת מזניחה אותה וכי היא ובני משפחתה מנצלים אותה מבחינה כספית.
ג. עיקר טענות התובעת בתגובתה להתנגדות:
- יחסיה עם אמה היו חמים ואוהבים. השתיים התגוררו בסמיכות ונעזרו זו בזו. מערכת היחסים של המנוחה עם המתנגדת והמתנגד כמעט ולא הייתה קיימת. המנוחה אהבה את נכדה, המתנגד, אולם אמו המתנגדת לא שמרה על קשר עם המנוחה ולא נהגה להתקשר אליה, לבקרה או לדרוש בשלומה. המתנגדת עברה לעיר מרוחקת ולא טרחה לשתף את המנוחה בהחלטתה. המתנגדת נהגה להביא את המתנגד לביקור אצל המנוחה רק פעם בשלושה חודשים והמנוחה היא זו שנאלצה לנסוע בתחבורה ציבורית לבקר את נכדה. המנוחה הביעה את מורת רוחה והתרעמה על כך.
- המנוחה ניהלה את כל ענייניה באופן עצמאי לחלוטין, עד לאירוע ביום x/x/x, חודשיים טרם פטירתה. במועד זה נפלה בביתה ואושפזה בבית חולים. במהלך האשפוז לקתה באירוע מוחי. טרם מועד זה המנוחה התגוררה בגפה ללא סיוע מטפל, ביצעה פעולות בנקאיות בבנק ושילמה את חשבונותיה, ערכה קניות ובישלה, הלכה לקופת חולים לבדיקות שגרתיות וניהלה חיי חברה עשירים.
- התובעת הכחישה בתוקף את גרסת המתנגדת לשיחות שהתקיימו ביניהן בעניין הצוואה וטענה שלא היו דברים מעולם. כן הכחישה התובעת כל מעורבות בעריכת צוואת המנוחה או קיומה של השפעה בלתי הוגנת והוסיפה, כי לא הייתה מצידה כל מעורבות בחייה הכלכליים של המנוחה.
ד. ההליכים בתיק:
- ביום 27.01.15 עתרה המתנגדת למינוי מומחה להשוואת כתבי יד על מנת שיבחן את חתימתה של המנוחה על גבי הצוואה. מאוחר יותר ביקשה להרחיב הבדיקה גם לחתימת עדי הקיום. לבקשתה המאוחרת לא נעתרתי.
- התובעת התנגדה נחרצות לבקשה וביקשה לסלקה על הסף. התובעת טענה שאין בחשש לבדו כדי להקים עילה למינוי המומחית לכתבי יד ופשיטא שבה על טענותיה במענה להתנגדות: היות המנוחה עצמאית ודעתנית עד הקיום בתצהירו אישר שהיה עד לחתימת הצוואה, ועוד טענות שלא מצאתי להרחיב.
חרף התנגדות נמרצת זו מיניתי ביום 08/03/15 את המומחית להשוואת כתבי יד הגב' איה שוחט כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית") לבחון את אותנטיות החתימה של המנוחה על הצוואה.
- ביום 07/07/15 הומצאה לבית המשפט חוות דעתה של המומחית. בא כוחה של התובעת העביר למומחית מספר לא מבוטל של שאלות הבהרה שנענו על ידה.
- זה המקום לציין שהתובעת התנגדה גם להצגת מסמכי בנק של המנוחה למומחית על מנת שזו תוכל להשוות החתימות עם אלו המתנוססות על הצוואה וטענה שאין בידה כל מסמך בכתב ידה של אמה. דוגמאות החתימה מהבנק ניתנו למומחית בהחלטתי שניתנה, כאמור, חרף התנגדותה של התובעת.
- בתיק התקיימו שני דיונים לשמיעת ראיות: הראשון ביום 19/07/15 בו נחקרו המתנגדת, בתה הגב' ל. מ., ומר א. ס., בן הדוד - עד הקיום. השני, ביום 31/12/15 בו נחקרו המומחית, התובעת ובת התובעת הגב' ל. ג. .
ה. דיון:
מתווה נורמטיבי:
- תכליתו של חוק הירושה הוא קיום רצון הנפטר. "ביסוד הצוואה עומד רצונו של המצווה, בלא שקיימת ציפייה של היורשים (או של אחרים) שיש להגן עליה. אין הסתמכות שיש להביאה בחשבון. ייחוד זה של הצוואה מוביל למסקנה, כי אם המצווה אמר את דברו וחילק את רכושו, יש לכבד רצון זה ... "יכול אדם לעשות שקר בנפשו בכל ימי חייו: לגנוב, לגזול, לשדוד, לרמות ... אולם משישב לכתוב את צוואתו, מיד הוא משלים עם העולם ועם עצמו. הוא עורך מעין חשבון הנפש בינו לבין עצמו, ובינו לבין קונו והצוואה היא המאזן הסופי, הסיכום הכללי של מעשי חייו, בחומר וברוח". ((א. ברק פרשנות במשפט (כרך 5, פרשנות הצוואה) (2001) (להלן: "ברק") עמ' 58)...
"כיבוד רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי ונגזרת מזכות הקניין, אשר מאפשרת לבעל הזכות לפעול ברכושו כרצונו (ברק ,עמ' 59).
"אומד דעת המצווה הוא "מלכת הצוואה" ו"כוכב הצפון" המצריך אותנו בהבנתה. לאומד דעתו של המצווה – לכוונתו, לרצונו האמתי יש לתת משקל מכריע בפרשנות הצוואה. הוא "עיקר העיקרים והוא בריח התיכון". הוא "רעיון העל של חוק ירושה", הוא "מצוות על", הוא "ראשון בין נעלים", הוא "קו היסוד" ו"קו מנחה", הוא "מעיקר שיטתנו" בפרשנות והוראה. על כן, במאבק העיוני בין התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעתו של המצווה") לבין התכלית האובייקטיבית, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה" ( ברק עמ' 59-60; ס' 54 (א) לחוק הירושה; ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן פ"ד מח (3) 275 (29/06/1994)).
- תכלית זו מתגשמת כשאין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצון הנפטר במועד חתימתה. בעניינינו לא עלתה טענה בדבר כשרותה של המנוחה לצוות בעת עריכת הצוואה. השאלה העולה היא אם כן בנסיבותיו של תיק זה האם הצוואה היא צוואתה של המנוחה וככל שכך האם הופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת אשר הובילה אותה לכתיבת הצוואה. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, והצוואה שלפני זויפה ואינה צוואתה של המנוחה הרי ממילא אין להידרש לשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת.
צוואה בעדים:
- סעיף 20 לחוק הירושה קובע את הדרישות מן המסמך כדי שיהא צוואה בעדים. הצוואה מושא התביעה היא צוואה בעדים: הצוואה בכתב, נושאת תאריך חתימתה, היא נחתמה בפני שני עדים אשר אישרו שהמצווה הצהירה וחתמה לפניהם. על פניו בצוואה לא נפל פגם צורני. במקרה כזה "חזקה עליה שהיא כשרה ועל התוקף אותה נטל הראיות שהיא פסולה. אין הדבר כך כשיש פגם באחד ממרכיביה –שאז נטל הראיה עובר לצד המבקש את קיומה". (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965 (כרך ראשון-1965) (להלן: "שילה") עמ' 191) ע"א 3186/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' נאק ( 11.01.98)) .
בהקשר זה יאמר שדין טענת המתנגדת כנגד כשרות העדים בשל היותם קרובי משפחתה של המנוחה והעובדה שאין אישור עו"ד לעניין חתימת הצוואה להידחות שכן העדים אינם נהנים על פי הצוואה וכן אין כל חיוב בדין לחתימת צוואה בפני עו"ד.
- טענת זיוף שנטענה בהתנגדות מצאה בהמשך ההליך תימוכין בממצאי חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט (כפי שיפורט להלן) דבר המטיל ספק ממשי באמיתות המסמך ומשום כך עובר נטל ההוכחה לתובעת, המבקשת את קיום הצוואה.
טענת הזיוף ונטל הבאת הראיות:
- יש לאבחן בין נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכחת הצוואה. על הטוען לזיוף להוכיח את טענתו "מכוח הכלל המוציא מחברו עליו הראיה" בכמות ראיות ורף ראיות גבוה מהמקובל במשפט אזרחי שכן מדובר בטענת מרמה שהיא בעלת גוון פלילי. בית המשפט נדרש מצדו לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. (ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.13)
- בע"א 3546/10 נקבע:
"הנטל על המשיבות כבד במיוחד נוכח טענות התרמית והזיוף ... הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרשות לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו, לדוגמה, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, [פורסם בנבו] סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם, 17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' 'כלל' חברה לביטוח, פ"ד מו (1) 589 (1986))". (ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.04.12), ס' 14 לפסק הדין).
- כאמור, מיניתי את הגב' איה שוחט מומחית להשוואת כתבי יד (להלן: "המומחית"), כמומחית מטעם בית המשפט וביום 07.07.15 המציאה המומחית את חוות דעתה.
- המומחית בדקה את החתימות של המנוחה על גבי הצוואה המקורית, אחת על כל עמוד, וכן מסמכי בנק מקוריים ועליהם חתימתה של המנוחה מיום 07/07/2005, כחמש שנים קודם לחתימת הצוואה. כן הועברו לעיונה צילומי מסמכים ושיקים שונים בחתימת המנוחה.
- זה המקום להדגיש. המתנגדת העלתה כטענה חלופית לטענת הזיוף טענה של השפעה בלתי הוגנת. טענת זיוף היא פגם מהותי המאיין את קיומו של המצווה ועל כן ככל שיוכח שחתימת המצווה על הצוואה מזויפת יש בכך כדי לשלול את המסמך כצוואה.
"במקרה כזה אין כל רלוונטיות לאמור בסעיף 25 לחוק הירושה, בענייננו. סעיף 25 לחוק, המסמיך את בית המשפט לקיים צוואה על אף פגם או חסר בצורתה ניתן להפעלה רק לאחר שלבית המשפט לא היה ספק באמיתותה של הצוואה. תחילה כאמור על בית המשפט להשתכנע למעלה מכל ספק שאמנם מונחת לפניו צוואת אמת, ורק אם נעברה משוכה זו תשמע ותבחן טענת השפעה בלתי הוגנת" (ת"ע 5610/00 א.פ. נ' מ.י. (12/01/2005) סעיף 22 לפסק הדין וההפניות שם לד"נ 40/80 קניג נ' כהן פ"ד לו (3) 701 (28/07/1982); ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3) 101 (הגם שבהפניה נכתב "פרשת בריל הכוונה לפסק הדין בעניין בנדל).
- עולה אם כן השאלה, לאור העלאת טענת הזיוף אם הצליחה המתנגדת לעורר את אותו ספק על פי רמת ההוכחה הנדרשת שהחתימה על המסמך אשר נחזה להיות צוואת המנוחה נחתם על ידה.
חוות הדעת:
- טרם תבחן חוות דעתה של המומחית יאמר שהשוואה נכונה של מסמכים, במקרה שלפני חתימת המצווה, צריכה ליצור סינתזה בין בדיקה על פי שיטה אינדוקטיבית לבין בדיקה על פי שיטה דדוקטיבית.
הבחינה על פי השיטה האינדוקטיבית תחפש למצוא את הסממנים אשר מאפיינים את הדוֹמוּת בין החתימות המושוות והשיטה הדדוקטיבית תתבצע מתוך השלם אל הפרטי – חיפוש אחר סימנים ייחודים של החתימה הנבדקת אל מול החתימות האחרות. (יגאל ורדי, גרפולוגיה פורנזית, הרצאה מיום 20/01/17 בקורס ראיות פורנזינות, פרופ' שלמה שהם, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב).
- בחוות הדעת ניתחה המומחית את סממני החתימות באותה סינתזה נדרשת והתייחסה לרכיבים הקשורים במבנה האותיות, מיקומן, סיומי קווים לחץ הכתב וסממנים ייחודיים לחתימה.
- לאחר פירוט הממצאים והפניות לדפי העבודה שצורפו ועליהם פירוט מלא כתבה המומחית בסיכומה:
"2. בסיכום מצאתי ניגודים רבים בתכונות כתיבה בין כתב היד בשתי החתימות בצוואה שבמחלוקת, לבין החתימות בדוגמאות להשוואה של המנוחה הגב' ה. חלקן של התכונות האמורות הן כאלה שאינן מודעות לכותב בזמן הכתיבה (כגון: קו הכתיבה, לחץ, התחלות וסיומי קווים ויחסים בין אותיות) שתי החתימות בצוואה כמעט זהות זו לזו, ובחלקן נראות "מצוירות".
- קיים דמיון צורני למראית עין בין החתימות בצוואה לבין החתימות בדוגמאות להשוואה. בהינתן הניגודים המהותיים הרבים בתכונות כתיבה, דמיון זה מעיד על כך, שהחתימות בצוואה נכתבו כחיקוי חתימה של המנוחה ר. ה., על ידי אדם אחר.
- מסקנתי היא, איפוא, כי שתי החתימות בצוואה השנויה במחלוקת לא נכתבו על ידי המנוחה הגב' ר. ה. ז"ל. מסקנתי זו היא ברמת הוודאות הגבוהה ביותר."
- בהמשך למשלוח שאלות למומחית על ידי באי כוחה של התובעת נחקרה המומחית על חוות דעתה בחקירה ארוכה. המומחית שבה על מסקנותיה ולא זו בלבד שחוות דעתה לא הועמדה בספק בעקבות החקירה, נהפוך הוא. בשל חשיבות הדברים ותמיכתם במסקנותיה יובאו מספר דברים מעדותה של המומחית בבית המשפט.
"ש. אני לא גרפולוגית. תגידי לביהמ"ש כמה זה יכול להשפיע הפרש השנים האלה?
ת. אם המצב היה הפוך, הצוואה הייתה מ-2005 והדוגמאות היו מ-2010 הייתי מבקשת לראות מסמכים מ-2010. אני רוצה לציין שהיו ברשותי מ-2009 ו-2010 אך לא מסמכי מקור. כתב היד של אדם מבוגר יכול להשתנות לכיוון של הרעה של הכתב, אם מדובר באדם מבוגר וחולה ועל סמך הדוגמאות המקוריות שראיתי מ-2005, כתב היד של המנוחה היה כבר אז כתב יד שאופייני לבן אדם מבוגר. לכן הייתי מצפה שדווקא ב-2010 אם הייתה הרעה, כתב היד והחתימות יהיו יותר גרוע ולא כך. " (פרוטוקול עמ' 26 ש' 15-22)...
ש. מפנה לשאלה 8 לשאלות הבהרה. כתבת בתשובתך שדי למצוא מס' ניגודים מהותיים ... כדי לשלול זהות ... תאשרי לי שלא בדקת את כל תכונות הכתב, אלא לקחת מס' תכונות והשוות אותם ולא הכל?
ת. התמקדתי בדברים שהם שונים בצורה מהותית בין כתב היד והחתימות על הצוואה לבין הדוגמאות. ברגע שנמצאים מספיק ניגודים כאלה וגם צירפתי דעות של כותבים מהספרות, יש כאלה שאומרים שמספיק ניגוד מהותי אחד כדי לשלול זהות, לדעתי צריך כמה, אין משמעות לכביכול התאמות שקיימות בין כתב יד שנבדק לבין דוגמאות. גם קבעתי בחוות דעתי שהחתימות נכתבו כחיקוי לדוגמת חתימה של המנוחה. בחיקוי, מטבע הגדרתו, קיים דמיון חיצוני לפחות בין החתימה המחוקה (זאת שמחקים אותה) לבין הדוגמאות של האדם שאותו מחקים. הדמיון הזה הוא דבר נתון. לא מצאתי לנכון לבדוק את כל תכונות הכתיבה, אבל כמובן נתתי דעתי עליהם בשעת העבודה וחלק מהם לא יכולתי להגדיר כניגודים כי לא נראו ניגודים מהותיים... (פרוטוקול עמ' 28 ש' 4-12)...
"כן אבל מאחר שנמצאו הבדלים ניגודיים מהותיים, זה מייתר את ההשוואה של כל התכונות, כי גם אם יש תכונות שמתאימות, אין לכך משמעות ברגע שנמצאים הבדלים משמעותיים". (פרוטוקול עמ' 28 ש' 16-17)
".... שתי החתימות על גבי הצוואה, הן מאוד דומות אחת לשנייה וכמעט כתובות אותו דבר. אם נסתכל על כל חתימה של הדוגמאות, לא נמצא כמעט שתי חתימות שהן דומות בכל האלמנטים באותה צורה. הדמיון הזה הוא זר כשלעצמו כי המנוחה כמו כל אדם, חותמת בוריאציות השתנות טבעית של כתב היד ובשתי החתימות בצוואה יש וריאציות מאוד מינורית. לא צריך להיות מומחה כדי לראות ששתיהן אותו דבר. זה לעניין מקל סבא." (פרוטוקול עמ' 29 ש' 308).
עוד העידה המומחית :
"ת. רוצה להפריד בין השפעות של מחלה, גיל, זקנה, בעיה מוטורית וכו', שהביטוי שלהם בכתב היד ברור ורואים אותו לבין עניין של מתח, מצב נפשי וכו', שהוא נושא ערטילאי שההשפעה של המצב הזה על כתב היד, לא ברורה, לא הכרחית, אינדיבידואלית ולא ניתנת לניבוי. אי אפשר לדעת אם בן אדם שנורא מתרגש באמת ישפיע על כתב ידו. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. במקרה הזה, החתימות על הצוואה אני מגדירה אותן כחתימות יותר טובות מבחינת קו הכתיבה, או שונות לגמרי מקו הכתיבה שבדוגמאות. לא חושבת שמצב של מחלה, זקנה וכו' יכול להיטיב עם הכתב.
ש. נשאלת על השוואות וסטטיסטיקות, וענית שלא. אם כך, על מה את מבססת את הקביעה שהואריאציות שמופיעות בשכיחות גבוהה בדוגמאות צפויות להיות גם בחתימות שבמחלוקת ?
ת. אמרתי שאני מצפה לראות שאם בדוגמאות של המנוחה קו הכתיבה שלה חלש ויש לה סיומים חלשים ועוד תופעות כאלה, הייתי מצפה ש-5 שנים אחר כך אראה משהו מהוריאציות האלה אראה בחתימה על הצוואות ואני לא רואה אותם. מבקשת להדגיש שמדובר בשתי חתימות בצוואה ולא באחת. המופעים החריגים בהשוואה לדוגמאות כבר לא מקריים, אלא חוזרים על עצמם פעמיים שזה מאוד חשוב לזכור." (פרוטוקול עמ' 33 ש' 33 ש' 19 עד עמ' ש' 3).
- המומחית הדגישה ש :
" המקרה הזה זה מקרה קלאסי מהספרות של חתימה שחיקו אותה, חתימה לא טבעית של בן אדם, חתימה שכתובה לאט ובצורה מחושבת. גודל המעמד לא יכול להסביר פה את כל הסטיות וכל החריגות שהן מהותיות. הן לא בגלל שאולי התרגשה" (פרוטוקול עמ' 32 ש' 19-22).
- המומחית הופנתה לטענה שעו"ד וגרפולוג בשם יוני נפתלי שבדק את החתימות טען שהחתימות של המנוחה על הצוואה לא מזויפות כטענתה. הגם שאין כל מסמך לפני וממילא לא יכולה לבוא חוות דעת של התובעת, השיבה המומחית :
"ת. לגופו של עניין, אני מקבלת את חוות הדעת, רואה את הממצאים, על מה מבוססים המסקנות ומתייחסת לזה לגופו של עניין." (פרוטוקול עמ' 32 ש' 19-18).
- תמיכה להסבריה אלו של המומחית ובהקשר זה עולים בספרו של הפסיכולוג ומומחה להשוואת כתבי יד יגאל ורדי כתב היד כראי הנפש גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות:
"כאמור, כתיבה היא פעילות דינמית במהלך זמן. לכל אדם יש "שונות" כלשהי בכתב ידו ובחתימתו; כלומר שיכתוב פעמיים אותו משפט או יחתום פעמיים את חתימתו, יחולו שינויים מסוימים בסימני כתב ידו. גם עין לא מקצועית תבחין כי לכל אדם יש שונות כתיבה משלו. ניתן לזהות בשונות את ה"קביעות", כלומר את "המכנה המשותף" המלמד שמדובר בכתב יד ובחתימה של אותו אדם...הסימנים בכתב יד ובחתימה יכולים להשתנות, אך תוך שמירה על אותו מכנה משותף מזהה." (יגאל ורדי כתב היד כראי הנפש גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות (2000) בעמ' 354)
- הארכתי בהבאת מובאות מעדותה של המומחית, אולי הארכתי מדי, אך לדברים המובאים חשיבות לצורך הבנת הדרך והאופן של ביסוס טענת הזיוף. בחקירתה השיבה המומחית על כל אותן שאלות ותהיות אותן העלתה באת כוחה של התובעת. המומחית השיבה בדרך מקצועית וקוהרנטית על השאלות שהופנו אליה תוך מתן הסברים מדויקים אשר תמכו במסקנתה. (בנוסף לעיל ראו התייחסות פרטנית למבנה האותיות ומיוחדותן בפרוטוקול עמ' 28 ש' 19 עד עמ' 32 ש' 8).
- העדה היא מומחית בהשוואת כתבי יד עם ניסיון של 36 שנים בתחום של השוואת כתבי יד. ניסיונה כעולה מחוות הדעת נצבר משך שנים בעבודה במשטרת ישראל עד ששימשה ראש המעבדה לבדיקת מסמכים של מז"פ במשטרת ישראל בדרגת סגן ניצב. במסגרת חקירתה נשאלה המומחית באשר למקצועיותה :
"ש. האם קרה לך בעבר שטעית?" והיא השיבה בהגינותה "ת. אני משערת שב-36 שנות ניסיוני במקצוע היו פעמים בודדות שידועות לי שלא קיבלו את חוות דעתי. לעניין טעות של 180 מעלות? לא ידוע לי דבר כזה." (פרוטוקול עמ' 32 ש' 10-11).
ובהמשך:
"ש. קרה לך בעבר שנתת חוות דעת ולאחר מכן התברר לך שהמציאות הייתה שונה, כלומר היית בטוחה שהחתימה זויפה ולאחר מכן גילית שזה היה שונה?
ת. לא זכור לי דבר כזה." (פרוטוקול עמ' 32 ש' 28-30) .
- חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט היא בעלת מעמד מיוחד ובית המשפט לא יסטה ממנה "...בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" [(ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31/12/1988) (סעיף 4 לפסק הדין)].
- אמנם חוות הדעת של מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט היא כלי עזר נוסף בידי השופט
"...בבואו להחליט בנושא שאינו בידיעתו השיפוטית. ישנם כמובן תחומים שבהם בית המשפט יאמץ את חוות הדעת מחוסר אפשרות להגיע לכלל ממצא עצמאי" (שאול שוחט ודוד שאווה סדר הדין בבית משפט לענייני משפחה (2009) עמ' 298).
הוא המקרה שלפני שברי שמהותו מקצוענות שאינה בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט.
- לעניין עדות מומחה להשוואת כתבי יד מצינו בפסיקה שיש לבחון את העדות בשני היבטים: במהימנות האישית ובאמינות המקצועית. אמנם במקרה המובא להלן דן כבוד השופט קדמי ביכולתו של בית המשפט להכריע כאשר לפניו שתי חוות דעת של שני מומחים אך הדברים נכונים ככלל:
"ככלל, עדותו של מומחה להשוואת כתבי יד, ככל מומחה אחר, נבחנת על-ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית- במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית- במסגרתו נבחנים רמתו ומיומנותו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים, לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל (04/09/1994) סעיף 4א(2) לפסק הדין; ע"א 2590/93 חביב עאסי נ' הילנה כאמל עאסי, (09/05/1995).
- כאמור, על מיומנותה ומקצועיותה של הגב' שוחט אין צורך להכביר במילים. הגב' שוחט הינה ברת סמכא בתחומה. אמינותה של חוות הדעת של המומחית "...תיקבע על-פי מידת השכנוע שהשתכנע בית המשפט מנכונותה ומאמינותה של הדרך שבה הלך העד עד שהגיע למסקנתו, ומהגיונה של המסקנה כשהיא משתזרת במכלול הראיות." (ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל – פ"ד, מז(4) 221 (29/07/1993) עמ' 324).
בענייננו חוות דעתה ועדותה של המומחית היו מנומקות, בהירות, קוהרנטיות ולוגיות, ובהתאם, מידת האמון שמותב זה רוחש לעדותה, אינה מבוטלת. קל וחומר שחוות הדעת ומסקנותיה לא זו בלבד שלא הופרכו או הועמו או נסתרו בחקירתה הנגדית, אלא נהפוך הוא עדותה חיזקה את מסקנותיה. ניסיונות באת כוחה של התובעת לקעקע את ממצאיה עלו בתוהו.
- לאור המובא לעיל חוות דעתה של המומחית מקובלת עלי.
אותות מניעת חשיפת האמת:
- כעולה מהתנהלות התובעת בתיק וההליכים שפורטו לעיל עולה תמונה בה עשתה התובעת מאמצים על מנת לסכל את חשיפת האמת:
45.1 התובעת התנגדה, כאמור, למינוי המומחית להשוואת כתבי יד. התובעת עתרה לדחיית הבקשה על הסף בהיותה "...רצופת שקרים ומבוססת כולה על השערות, סברות וטענות בעלמא כאשר המקור הוא כנראה גרידיות ואכזבה של המבקש (ובעיקר אימו מ.)". התנגדותה זו של התובעת העלתה תהיות רבות לעת התנגדותה שכן מה לה לתובעת לחשוש מבדיקת אותנטיות החתימות? התנגדותה מהווה ביסוס נוסף לעיגונה של מסקנתה של המומחית.
45.2 זאת ועוד, התובעת התנגדה להמצאת מסמכים מחשבונה של המנוחה בבנק על מנת שיהא בידי המומחית חתימות אחרות להשוואת החתימה. התנגדות התובעת נפתחה באום דברים כמו בהתנגדותה למינוי המומחית ולא מצאתי להביאם בשנית. גם להתנגדות זו יש חשיבות בדרך אל חשיפת האמת.
45.3 אם בכך לא די התובעת התבקשה להמציא כתבי יד של המנוחה אך לא עשתה כן בטענה תמוהה כשלעצמה שהמנוחה לא נהגה לכתוב. טענתה זו של התובעת שבידה היו מפתחות דירתה של המנוחה אינה סבירה בעיני ולא קשה להניח כי יכולה הייתה למצוא ברחבי הדירה מסמך אותנטי בכתב ידה של המנוחה על מנת שיהווה מקור השוואה נוסף למומחית. משכך גם לא יכולה להישמע טענה בעניין זה מפי התובעת.
45.4 הימנעות העדתו של העד לחתימה מר א. מ., אחיה של המנוחה. במענה לבקשת המתנגדת לזימונו טענה התובעת שבעבר כבר פנתה אליו לצורך מתן תצהיר, אולם למיטב ידיעתה הוא חולה במחלת ניוון שרירים ומחלת לב, והוא ממעט לצאת מן הבית, הוא שכל את אשתו לאחרונה "ועל כן לא נותרה למשיבה ברירה אלא להימנע מהגשת תצהיר מטעמו שכן ידעה כי הוא לא יוכל להתייצב ולהעיד על תצהירו" (סעיף 4 לתגובת התובעת לבקשת המתנגדת לזימונו של מר מ. לעדות). הסברה זה של התובעת אינו מקובל. התובעת לא צירפה כל אישור רפואי לביסוס "מיטב ידיעתה". כך, שמורה הייתה לתובעת זכות לפנות לבית המשפט בבקשה לנהל חקירתו של העד באמצעות "סקייפ", תקשורת אלקטרונית, לבקש מבית המשפט לקיים חקירה במקום שהותו של העד, או לגבות עדות מוקדמת. יוער שטענת התובעת שהמתנגדת הייתה בבית העד וראתה את מצבו לא אומתה או עומתה בחקירתה הנגדית של המתנגדת.
יוער בהקשר זה שהחלטתי בסמוך למועד שהיה קבוע לשמיעת ראיות שלא להיעתר לבקשת המתנגדת לזמנו לדיון אינה משחררת את התובעת מהצורך לעשות כן במועד או גורעת מדברי בעניין זה לעיל.
- בהקשרם של אותות אי חשיפת האמת דלעיל מורנו ההלכה:
"... יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית כאילו הייתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד..." (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) (להלן: "קדמי") בעמ' 1391)).
ממשיך קדמי וקובע "... הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות ודין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" [ קדמי שם וכן ה"ש 192. עוד נקבע בע"א 240/77 ... "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו עמד בית משפט נכבד זה בע"פ 112/52... ובע"א 373/54..." (קדמי עמ' 1393).
זאת ועוד, נקבע ש"... יש שלפי הנסיבות היה זה טבעי שבעל דין יקרא לעד מסוים או יעלה בעצמו על דוכן העדים או יגיש לבית המשפט מסמך או חפץ אחר שברשותו. הימנעות מלעשות את אחד הדברים האלה, יכולה להצביע על נקודת תורפה בגרסתו ולהצדיק מסקנה הנוגדת את טיעונו – מעין הודאת בעל דין..." (א. הרנון דיני ראיות (חלק שני) (1977) עמ' 232-233)).
- לכל אותן אותות אי חשיפת האמת יש להוסיף את הסברה של התובעת בדבר מציאתה את הצוואה מושא פסק דין זה.
התובעת נחקרה ונשאלה בעדותה:
ש. מפנה אותך לסעיף 24 לתצהיר. מתי ידעת על קיומה של הצוואה?
ת. אחרי שאימא שלי נפטרה.
ש. איך ידעת?
ת. באנו לדירה וראינו מעטפה עם הצוואה. המעטפה הייתה על השולחן בסלון.
ש. בחייה, האם אימא שלך יידעה אותך או שיתפה אותך לגבי הרצון שלה לערוך צוואה?
ת. היא אמרה לי שהכינה צוואה ולא מעבר לכך.
ש. קודם אמרת לי שידעת על קיומה של צוואה רק אחרי מותה. וכעת את אומרת שאימך אמרה לך שהכינה צוואה. מה נכון?
ת. נכון הוא שידעתי, היא דיברה על זה אבל ראיתי פיזית רק לאחר מותה של אימי." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 2-10).
בא כוחה של המתנגדת עמד על כך בחקירה נגדית:
"ש. אמרת קודם שמצאת את הצוואה בדירה על השולחן. איך את מסבירה את זה שהצוואה הייתה על השולחן, אימא שלך ידעה שמשהו עומד לקרות לה?
ת. לא יודעת להסביר את זה." (פרוטוקול עמ' 41 ש' 24-26)
- עדותה של התובעת אינה אמינה עלי לשון המעטה.
כזכור האם הובהלה לבית החולים לאחר שנפלה ונפגעה בבית. מאותו מועד לא שבה עוד להתגורר בביתה. היעלה על הדעת שצוואה שנכתבה ארבע שנים קודם לכן תוצא ממקומה ותונח על שולחן הסלון בזמן פינויה של המנוחה לבית החולים בעודה סובלת מחבלות בגופה ומכאבים?!
ברור שהצוואה לא הייתה מונחת על השולחן משך תקופה ארוכה שהרי התובעת ראתה אותה בעיניה רק לאחר מות האם וטרם פטירתה נהגה התובעת לבקר את אמה בביתה. זאת ועוד, היעלה על הדעת שהתובעת לא ראתה את הצוואה המונחת על השולחן בסלון במהלך התקופה בה הייתה המנוחה מאושפזת בבית החולים טרם פטירתה ורק לאחר מותה נתגלתה הצוואה המונחת על השולחן בסלון?!
הייתכן שלאחר שנודע לתובעת על הצוואה (לטענתה, טרם מות האם) וחרף היחסים החמים והקרובים מאד שהיו לה עם המנוחה הייתכן שלא התעניינה כלל בנושא ולא תהתה מי סייע לאם בעריכתה?!
תמהני.
שאלות אלה העולות מנסיבות עריכת הצוואה מערערות את גרסת התובעת ואת מהימנות עדותה ועדותה אינה אמינה בעיני לשון המעטה.
- עוד יאמר, כי התובעת טענה ששוחחה טלפונית עם אמה בתדירות של 3-4 פעמים מינימום ביום (פרוטוקול עמ' 37 ש' 5). התובעת צרפה דפי חשבון בנק מהם עולה, כי בשעות אחר הצהריים של אותו בוקר בו נטען כי הצוואה נחתמה, הלכה התובעת עם המנוחה לבנק על מנת להוסיף את התובעת כשותפה בחשבון המנוחה. התובעת נשאלה לעניין זה ונימקה כי המנוחה לא הייתה חייבת לספר ולא רצתה לספר (פרוטוקול עמ' 41 ש' 18-20).
- תיאור מציאת הצוואה אינו מתיישב עם ההיגיון הסביר והקשר האינטנסיבי והקרוב שהיה לתובעת עם המנוחה ואף תשובותיה של התובעת אינן מספקות מענה לתהיות. לא עולה על הדעת, כי המנוחה המשוחחת עם ביתה התובעת כמה וכמה פעמים ביום, לא תעדכן אותה בפעולה כה משמעותית, בפרט לאחר שהתובעת העידה כי אמה כן שתפה אותה ברצונה לערוך צוואה:
"ש. ספרי לי על הסיטואציה שבה אמך אמרה לך שהיא רוצה לכתוב צוואה או כתבה צוואה?
ת. לא היה משהו מיוחד. אמרה שהיא רוצה לכתוב צוואה וזה.
ש. היא אמרה לך מה הולך להיות כתוב בצוואה?
ת. לא.
ש. לא שאלת?
ת. לא." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 11-16)
- נוכח תשובותיה של התובעת איני מאמין לגרסתה.
- המנוחה, אישה מבוגרת, הביאה עמה לפגישה הנטענת, צוואה מודפסת, כנטען (פרוטוקול עמ' 21 ש' 7) דומה לצוואת בעלה המנוח. התובעת לא ידעה לתת הסבר מי סייע לתובעת בעריכת הצוואה והדפסתה. לבד מן העובדה שהתובעת תיארה קשר חם וקרוב בינה לבין המנוחה הדעת סוברת שהאם הייתה משתפת אותה בפרט טכני זה גם אם לא בתוכן הצוואה. עדותה של התובעת בעניין זה הייתה תמוהה ומתחמקת.
"ש. אמך ידעה להקליד במחשב?
ת. לא יודעת.
ש. את בטוחה?
ת. כן.
ש. מי הדפיס את הצוואה לדעתך?
ת. לא יודעת." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 17-22)
יוער בעניין זה שגם העד מר א. ס. הודה שאינו חושב שהמנוחה ידעה להשתמש במחשב (פרוטוקול עמ' 21 ש' 13-14).
- התובעת ביקשה להרחיק עצמה מכל קשר לצוואה והשיבה בשלילה לכל שאלה בעניין, אולם
הכחשתה הגורפת עמדה בעוכריה והעלתה תמיהות נוספות והיבטים נוספים לאותות מניעת חשיפת האמת. הייתכן שהתובעת שהייתה כה מעורבת בחיי המנוחה אינה יודעת אם המנוחה ידעה להשתמש במחשב, האם יש באפשרותה לערוך צוואה בכוחות עצמה, ומי הם המקורבים לה שאולי יוכלו להעיד ולסייע לחשיפת הפרטים הנדרשים להכרעה.
התובעת ציינה כי המנוחה ניהלה חיים חברתיים ענפים והיה לה חוג חברים עימם נהגה להיפגש לעיתים תכופות (סיכומי התובעת סעיף 17 ועדותה, פרוטוקול עמ' 36 ש' 16-17). התובעת העידה כי המנוחה כל הזמן הייתה אומרת שרצונה הוא להעביר את דירתה לביתה ולילדיה אחריה ובלשונה:
"...היא תמיד אמרה שהיא רוצה להשאיר לי הכל. אין אחד בחולון שלא ידוע (כך במקור, מ.ל.) את זה, אין אחד מהחברים שלי שלא יודע את זה". (פרוטוקול עמ' 40 ש' 28-29).
- בהמשך נשאלה התובעת בחקירתה:
"ש. היא אמרה לחברים שלך?
ת. גם לשלה וגם לשלי. גם בקאנטרי, כולם ידעו." (פרוטוקול עמ' 40 ש' 28-30, עמ' 41 ש' 1).
- התובעת הצהירה, כי הן חבריה והן חברי המנוחה נחשפו למידע זה, אולם איש מבין אותם חברים רבים לא זומן לעדות. חלף זאת הובאה לעדות בתה של התובעת. בניגוד למי מאותם חברים שהם בבחינת עד חיצוני ולא מעוניין, היא עדה מעוניינת ומשקל עדותה בהתאם. לעניין הימנעות מהבאת העדים נדרשנו לעיל. הדברים נכונים גם במקרה זה ולא מצאנו לשוב עליהם אך נדגיש :
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד... סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו פ"ד מה(4) 651,(12/09/1991) (עמ' 658-659)).
עדותו של מר א. ס.:
- גם בעדותו של בן הדוד העד מטעם, אין בכדי לסייע בידי התובעת.
- מר ס. עצמו הגיש תצהיר עדות ראשית אליו צורפה חוות דעת פסיכיאטרית להוכחת כשרותו עובר למתן התצהיר. מר ס. העיד על נסיבות חתימת הצוואה: לדבריו:
"באתי לבן דוד שלי, א. בxxx והיא אמרה שהיא רוצה לכתוב צוואה. אמרתי לה בשביל מה? היא אמרה שהיא הולכת למות עוד מעט." (פרוטוקול, עמ' 21 ש' 1-2).
- תשובתו של העד תמוהה משני היבטים: האחד, לדברי התובעת הייתה המנוחה פעילה, עצמאית ובריאה לחלוטין עד לאירוע הנפילה שארע כחודשיים טרם פטירתה (התובעת הקדישה לכך פרק ארוך בסיכומיה – סעיפים 16-19, 23-25, 27, 28), ולפיכך אמירה כזו אינה מתיישבת עם המציאות ועם ההיגיון. השני, כעולה מעדותו של העד באותה פגישה סיפרה לו המנוחה שהיא "רוצה לכתוב צוואה" (פרוטוקול עמ' 21 ש' 1) ובאותה נשימה העיד על אותה פגישה ש"היא הביאה באותו רגע" (פרוטוקול עמ' 21 ש' 7). יתרה מכך מעדות של העד עולה שלכאורה התקיימו מפגשים חודשיים בין המנוחה לאחיה והעד אשר היה מגיע לביקור היה פוגש בה באקראי "אני ור. היינו נפגשים, היא הייתה פעם בחודש אצל א. בן דוד שלי" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 26) ועל כן ברור שמדובר בפגישות רנדומאליות בין העד למנוחה אצל האח, שכן אחרת היה העד מעיד בלשון אחרת שהיה בה להעיד על קביעות המפגשים – מה שמעלה תהייה בדבר ידיעתה על היות העד אצל אחיה לצורך החתמתו.
- כמו התובעת העד העיד שהמנוחה אהבה עד מאד את נכדה המתנגד. משום כך נשאל העד
"ש. איך אתה מסביר את זה שלא הורישה לו שום דבר?
ת. היא התעצבנה על מ. כי פעם אחת אמרה לי שהיא רוצה לשנות את השם משפחה. היא לקחה את זה קשה מאוד, בצורה כל כך קשה." (פרוטוקול עמ' 23 ש' 1-2)
- טענה זו על הרצון לשינוי השם, לכאורה, זכרה לא בא כלל עד לעדות זו גם לא בתצהירו של העד. מנגד כשעומתה התובעת עם דבריו אלה, לא תמכה בדבריו והעידה שאינה יודעת מה הסיבה לנישול המתנגד מהצוואה. (פרוטוקול עמ' 47 ש' 23-25).
ההיגיון מחייב שבמערכת היחסים שבין התובעת למנוחה כפי שתוארה על ידי התובעת הייתה המנוחה מספרת על כך לתובעת ועל כן משעה שהתובעת לא ידעה על כך אין לי אלא לדחות ההסבר שעלה לראשונה בעדות העד.
בניגוד להסברו זה של העד, התובעת הסבירה בתצהירה כי לדעתה הנכד לא נושל מצוואת המנוחה שכן המנוחה ובעלה ז"ל סייעו רבות מבחינה כלכלית לבנם וכלתם והמנוחה עשתה זאת גם לאחר מות בעלה. כן טענה התובעת כי המנוחה ידעה שעתידו הכלכלי של נכדה מובטח שכן בבעלות אמו שתי דירות יוקרה והיא מקבלת תגמולים בגין מות האב מבל"ל וממשרד הביטחון בעוד שהתובעת זקוקה לסיוע ותמיכה כלכלית התובעת מוסיפה ומתארת את מצבה הכלכלי הקשה לעת הזאת.
- תצהירו של העד הוכן על פי השראתה ורצונה של התובעת.
התובעת דאגה לצרף לתצהירו של מר ס. חוות דעת פסיכיאטרית המעידה שהוא כשר ומבין את משמעות תצהירו עליו הוא אמור לחתום.
יוער שחוות הדעת המודפסת של פרופ' פלדינגר נושאת תאריך 11/02/15, הבדיקה נערכה ביום 11/02/15 בבית האבות והתצהיר של מר ס. נחתם אף הוא במועד זה של 11/02/15. מאחר וסביר בעיני שפרופ' פלדינגר לא היה בבית האבות עם מדפסת וחלף פרק זמן עד לקבלת חוות הדעת אצל הגורם המזמין, התובעת, אשר ככל הנראה גם שילמה בעבורה, העד העיד שהוא לא יודע מי שילם בעבורה (פרוטוקול עמ' 20 ש' 13-14) זהות תאריכים זו מעידה אף היא על התנהלות התובעת.
אין ספק בעיני שהתובעת אחראית לתוכנו של התצהיר. העיד מר ס. במענה לשאלה מדוע כל האמור בעדותו לא מופיע בתצהירו "לא שאלו אותי ש. לא שאלו מתי נחתמה הצוואה, איפה וכו' ת. לא. מה אני ממציא דברים כאלה מהאוויר? לא." (פרוטוקול עמ' 22 ש' 1-3) משכך ברי שהתובעת רצתה בתצהיר קצר ולאקוני אשר למעשה אינו מוסיף מידע כלשהו על נסיבות עריכת הצוואה, וכיוצא באלה דברים שיכולים היו לשפוך אור על עריכת הצוואה. התנהלותה זו של התובעת מצטרפת לאמור לעיל לעניין אותות אי חשיפת האמת.
כך, העד מר ס. לא זכר מה היה מזג האוויר. העד העיד שהיה אותו מזג אוויר כמו ליום מתן העדות. הגם שאין לפני נתונים אקלימיים כבן הארץ הזו אומר שחזקה שבמרבית השנים מזג האוויר בראשיתו של חודש נובמבר אינו כמו בשיאו של הקיץ באמצע חודש יולי בו העיד העד. לעומת זאת זכר העד פרטים אחרים שסביר שחלקם הולך שנים הרבה אחורנית (פרוטוקול עמ' 23 ש' 11-14).
גם עדותו של העד לפיו לא שאל את המנוחה מדוע לא הורישה דבר למתנגד (פרוטוקול עמ' 23 ש' 4) חרף אהבתה הרבה אל המתנגד אינה מתיישבת עם השכל הישר כעולה מעדותו של העד עצמו. כל זאת במערכת הקשרים ההדוקה שבין העד למנוחה ההולכת שנים אחורנית לתקופת המלחמה הימנעותו, לכאורה, לשוחח עם המנוחה על הנושא אינה אמינה בעיני לשון המעטה ובמיוחד לאור עדותו על אירועים מחיי המנוחה, רצונותיה ותחושותיה, בין היתר בהקשרה של המתנגדת.
- בסיכומיה מעלה באת כוחה של המתנגדת תמיהה באשר לעדותו של העד מר ס. בקשר עם שעת החתימה בשל הצורך לחזור לבית האבות לסעוד צהריים בשעה 12:00 בצהריים. כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה העד שב ארצה בשנת 2013 (שנתיים טרם החתימה על התצהיר). לסיכומיה צירפה התובעת אישור על מועד חזרתו ארצה של העד אולם אין באישור זה מתן מענה לתהייה העולה בסיכומי באת כוחה של התובעת ביחס למועד בו עבר העד להתגורר בבית האבות.
- עדותו של העד מר ס. לא הייתה אמינה בעיני, כאמור, וניכר בה שהונחה לעדותו זו ולא היה בעדותו להרים את הנטל להסרת הספק שהונח לפתחה של התובעת.
עדותה של בתה של התובעת:
- עדותה של בתה של התובעת, ל., (להלן: "הבת") הייתה עדות מטעם אשר כטענתה רצתה להוכיח בתצהירה את מערכת היחסים העכורה שבין המנוחה למתנגדת. בתצהירה כמו בעדותה אין ממש כדי ליצור ספק באשר לטענת הזיוף. תצהירה של הבת כמו גם עדותה היא בבחינת נוגעת לא נוגעת, משתפת פעולה עם הקו המנחה של התובעת באשר לנסיבות עריכת הצוואה אך מרחיקה עצמה מההיבטים הכלכליים שהם, לכאורה, בלתי רלבנטיים בעיניה: "יש אנשים שזה יותר מכסף בשבילם. יש אנשים שפה בשביל רצון אמת ורצון של סבתא שלי." (פרוטוקול עמ' 48 ש' 20-21). מי הם אותם אנשים? להבנתי כיוונה הבת לעצמה, אך איני רואה הדברים עין בעין עמה, לשון המעטה.
- לא היה בעדותה של הבת כדי להרים את הנטל להסרת הספק שהונח לפתחה של התובעת.
- בתמיכה לטענת אמה התובעת לסיבות לנישול המתנגד מירושת המנוחה העידה הבת על מערכת היחסים הקשה שבין המתנגדת והמתנגד עם המנוחה אך באותה נשימה העידה ש "לא ראיתי הרבה..." (פרוטוקול עמ' 48 ש' 25). הבת זכרה יחד עם זאת שהיחס היה כזה שהייתה יותר קטנה ונסעה עם המנוחה לבקר בבית המתנגדת?! גם אז חרף שזכרה שהיו מקרים כאלה כשהייתה "יותר קטנה" זכרה בעיקר שלא הציעו לה כוס מים על אף שהמנוחה הטלטלה באוטובוס עם סירים לבקר את נכדה, המתנגד. הסברה להמשך הגעתה של המנוחה אל המתנגד היה על פי הבת משום ש"היא אהבה את הנכד שלה, שזה הדבר היחיד שנשאר לה מהבן שלה" (פרוטוקול עמ' 49 ש' 4). בכל עדותה לא מצאתי הסבר מדוע פסקה אהבתה הרבה של המנוחה אל נכדה דווקא במותה, נכון יותר בצוואתה הנחזית עד כדי כך שבחרה להתעלם לחלוטין מקיומו.
איני מאמין לגרסה זו של פקיעת האהבה בניסוח המסמך הנחזה להיות צוואה.
- נאמנה לקו של התובעת טענה הבת בסעיף 11 לתצהירה שסבה וסבתה, המנוחה נהגו לשתף אותה בכך שהם מסייעים למתנגדת, בעלה והמתנגד. בעדותה טענה ש "זה היה תמיד בשיח, תמיד באוויר, זה תמיד היה ידוע ומדובר. לא יכולה להצביע על משהו ספציפי" (פרוטוקול עמ' 49 ש' 18-19). הדברים מדברים בעדם.
יתרה מכך לשון הסעיף די בה כדי לשלול את תקופת האמור בו "סבי וסבתי נהגו לשתף אותי בכך שהם מסייעים..." רוצה לאמור שעה שהבן ל. ז"ל היה בחיים. באותה עת הייתה הבת למרב כבת 15 שנים (פרוטוקול עמ' 48 ש' 4 בה מעידה התובעת שהיא בת 25) והדעת אינה יכולה להשלים עם טענה שסבא וסבתא משתפים נכדה בגיל זה, או נכדה בכלל, במערכת הכלכלית שלהם עם בנם.
- עדותה של הבת הייתה עדות מטעם שלא הייתה אמינה בעיני. העדה הבת היא בעלת אינטרס מובהק בקיום הצוואה ורצונה להעיד לטובת קיומה ברור אך הבת לא הצליחה לשכנע אותי בעדותה שעדותה חפה מאינטרס וכל רצונה הוא מילוי אחר רצונה של הסבתא, שכאמור לעיל אינו רצונה.
ו. אחרית דבר:
- לפיכך, לאחר בחינת ממכלול הנסיבות והראיות שלפניי אני קובע כי המתנגדת הרימה את נטל הראיה הנדרש להוכחת טענת הזיוף ומאידך לא עלה בידי התובעת, אליה עבר הנטל להרים את נטל ההוכחה ולהטות את מאזן ההסתברויות לטובתה, להוכיח את כשרות הצוואה על מנת שיינתן צו לקיומה.
- משהתקבלה טענת הזיוף התוצאה היא שאין בפי בית המשפט מסמך לקיום ולאור זאת מתייתר, כאמור, הצורך לבחינת הטענה להשפעה בלתי הוגנת על המנוחה.
- משהגעתי למסקנה שאין לפניי צוואה ומאחר וטענת הזיוף התקבלה נדחית בקשתה של התובעת לדחות ההתנגדות וליתן צו קיום.
- התובעת תישא בהוצאות המתנגדת בסך 35,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים וממועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
- תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לבאי כוח הצדדים ולסגור תיק זה והקשור לו.
ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ז, 22 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.