התלוננו על עישון במסעדת רביבה וסיליה ויפוצו ב-3000 שקל

בפני תביעה קטנה לתשלום פיצויים בסך 12,000 ₪, בגין הפרת הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "החוק למניעת עישון") וכן בגין הפרת הוראות תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים), התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות הגבלת העישון").

בטרם אגש להכרעה, רואה אני חובה להתנצל בפני בעלי הדין על העיכוב שחל שמתן פסק הדין. הדבר נבע מעומס עבודה חריג שהיה מוטל על מותב זה, בתקופה האחרונה.

הצדדים לתובענה

התובע ובני משפחתו הינם לקוחות של הנתבעת, אשר ביקשו לסעוד את ליבם, בבית העסק שבבעלות הנתבעת, בבוקר יום 13.7.12.

הנתבעת הינה הבעלים של בית קפה- מסעדה, הממוקם במתחם G צמרת, ברחוב ניסים אלוני 10 בתל אביב (להלן: "המסעדה").

עיקרי העובדות

ביום 13.7.12, בשעה 10:20 לערך, הגיע התובע למסעדה, כשהוא מלווה ברעייתו, אשר נמצאה בשבוע ה-31 להריונה, ובתם בת השלוש שנים וחודשיים. התובע ובני משפחתו לא הזמינו מקום במסעדה מבעוד מועד. במסעדה ישנם מקומות ישיבה פנימיים וחיצוניים (ראה תמונות מוגדלות שצילם התובע). אזור הישיבה הפנימי מהווה חלל אטום, והינו אסור כולו לעישון. אזור הישיבה החיצוני מחולק לשניים: מרפסת מקורה אטומה, התחומה בקירות ובתקרת זכוכית, בה אסור לעשן (להלן: "קוביית הזכוכית") ומרפסת פתוחה, מקורה בפרגולת ענק ובשמשיות, בה מותר לעשן (להלן: "המרפסת הפתוחה"). במהלך השהייה במסעדה, התובע הבחין כי דלת הזכוכית המפרידה בין אזור המרפסת הפתוחה, בו מתירה הנתבעת לעשן, לחלקה הפנימי של המסעדה, פתוחה לרווחה, כל משך הזמן וזאת על מנת להקל על יציאתם וכניסתם של המלצרים מהמרפסת הפתוחה אל תוך שטחה הפנימי של המסעדה. כן הבחין התובע, כי בכל שטח המסעדה, הן הפנימי הן החיצוני, לא נראו שלטים האוסרים על עישון, כפי שמחויבת הייתה הנתבעת להציב.

לטענת התובע, צוות המסעדה הושיב אותו ואת בני משפחתו בשולחן הממוקם במרפסת הפתוחה של המסעדה, באזור בו מותר לעשן.

משהסתבר לתובע ובני משפחתו, כי בעת שהותם במסעדה סועדים בשולחנות הסמוכים להם לקוחות המעשנים, הם ביקשו להלין על כך הן בפני הסועדים והן בפני צוות המסעדה. במקביל לניסיונות מתונים של צוות המסעדה להרחיק לקוח שעישן סיגר בסמוך לתובע ובני משפחתו, הובהר לתובע כי העישון מותר באזור זה של המסעדה וכי אין בכוונת הנתבעת לאסור את העישון.

לתובע ובני משפחתו לא הוצע לעבור למקום ישיבה חלופי בקוביית הזכוכית ואף לא הוצע להם לעבור למקום ישיבה חלופי באזור הפנימי של המסעדה (התייחסותו של מר יובל גרבר, מנהל המשמרת במסעדה, לפיה הציע לבני המשפחה להיכנס לקוביית הזכוכית איננה נזכרת בכתב ההגנה ועל כן אינני מוצאת להסתמך עליה (ראו: עמוד 7, שורות 13 – 14 לפרוטוקול לעומת סעיף 10 לכתב ההגנה). וזו תמצית עדות התובע, בדיון מיום 4.2.13 :

"עניין התביעה זה עישון במסעדה, בעת שאשתי הייתה בהריון. המסעדה מחולקת לשתי חלקים. ישבנו במרפסת שהיא חיצונית. למסעדה יש מקומות ישיבה בחלק המובנה הפנימי ומרפסת מקורה אטומה שיש דלת המפרידה. אנחנו ישבנו במרפסת הפתוחה שהייתה מקורה בסככות ענק שסוככות אחת על השנייה, כך שאין אוורור. יש גם מאוורר גדול שכיוונו אל פנים המסעדה, קרי, כל העשן... מדיניות הנתבעת היא לאפשר עישון בשתי המסעדות. ...בזמן הישיבה במרפסת היה איש שעישן לידנו כ-2 מ' סיגר. המרפסת החיצונית היא אזור עישון אך מבחינתי היא שטח ציבורי. ... לא ידענו שזה אזור למעשנים. היו מאפרות בחוץ ועל השולחנות. פניתי לאדם שמעשן סיגר וביקשתי ממנו להפסיק לעשן, אך הוא טען שהוא קיבל אישור מהנתבעת לעשן. הוא היה כוחני בגישתו. העבירו אותו מספר שולחנות מאתנו. באו אלינו ונתנו לנו פיצוי של פחזניות. ביקשתי לעבור פנימה ואני טוען שהיו מקומות פנויים. אני טוען שעל פי החוק אסור לעשן במקום מקורה וצריך להיות פתחי אוורור. הנתבעת העדיפה את רווחת המעשנים ולא את רווחת משפחתי."