התחייבות לתת מתנה שהיא נעדרת כתב

המחלוקת

1.         ביום 01.04.09 הלך לבית עולמו המנוח, .... ז"ל והותיר אחריו בת זוג (היא התובעת בתמ"ש 36880-04-12 והנתבעת בתמ"ש 5042-03-13, להלן: "התובעת").

2.         המנוח הותיר אחריו צוואה אשר קויימה ביום 01.07.09 ומכוחה הפכה התובעת לבעלים בדירת גן ב..., היא הדירה נשוא המחלוקת.

3.         התובעת היא סבתו של יריבה לדין (להלן: "הנתבע").  המנוח לא היה קשור בקשר דם כלשהו עם הנתבע.

4.         אין עורר, כי לעת בה הוגשה הראשונה שבין התובענות, התגוררו בדירה הנתבע ובן זוגו מר ....

5.         כבר בחודש אפריל 2012 הגישה התובעת כנגד הנתבע תובענה בבית משפט השלום בת"א לסילוק ידו מן הדירה, תובענה אשר לימים הועברה לביהמ"ש בכאן וקיבלה את המספר 36880-04-12 (להלן: "התובענה לסילוק יד").

6.         בחודש מרץ 2013 הגיש הנתבע תובענה לפס"ד הצהרתי ומתן צו עשה שעניינה היחיד הכרזה, כי הדירה שלו היא וזאת משעה, כך לטענתו, שהדירה ניתנה לו במתנה ע"י המנוח (תמ"ש 5042-03-13).

7.         מאליו יובן, כי קבלת תביעת התובעת משמעה דחיית תביעת הנתבע ולהיפך, שכן עיקר הגנתו של הנתבע אינה אלא טענתו בתביעתו לסעד הצהרתי (וכאמור גם בסעיף 11 לתצהיר אשר תמך בבקשתו ליתן רשות להתגונן), לאמור, כי הדירה ניתנה לו במתנה ע"י המנוח.

8.         בפועל המחלוקת שבין הצדדים אינה אלא בשאלה, אם למרות היות הבעלות בדירה רשומה ע"ש התובעת אכן ניתנה הדירה במתנה לנתבע אם לאו. מתן מענה לשאלה יכריע אם תקובל תביעת התובעת שמא תקובל עמדת הנתבע.

טענות התובעת

9.         א.         בטוענה לזכויות הבעלות הרשומות טענה התובעת, כי כל שהות של הנתבע בדירה

אינה אלא כבר רשות, וכדייר אשר הפר את חוזי השכירות אשר נחתמו עימו.  ראשית שהיית הנתבע בדירה פרי הפצרותיה במנוח הוא וכניסת בן הזוג של הנתבע לדירה נעשתה בשעתו ללא ידיעתה גם ללא ידיעת המנוח.

ב.         לשיטתה לא רכש הנתבע, גם לא בן זוגו, שום זכויות בדירה ולאור רצונה להבטיח את זכויותיה בדירה גם דרשה (וגם קיבלה) התובעת הסכם בשכירות חתום בינה לבין הנתבע ובן זוגו הסכם אשר נחתם ביום 05.04.10 ואולם על אף  תנאי ההסכם לא שולמו לידיה מכוחו אלא 800 ש"ח.

ג.          למרות זאת, נחתם גם חוזה שכירות שני ביום 10.07.11.  גם בהסכם זה ובדרישותיו לא עמדו הנתבע ובן זוגו ואולם עצם חתימת הסכמי השכירות מלמד, כך לטענת התובעת, כי לנתבע ולבן זוגו אין כל זכויות בדירה.

ד.         התובעת הפנתה לכך שכל עסקה במקרקעין, ומתנה במקרקעין בכלל זאת, דורשת כתב וגם כפי הודאתו של הנתבע, אין בנמצא כל מסמך בכתב המקנה לנתבע זכויות כלשהן בדירה.

ה.         הוסיפה התובעת והסבירה, כי אין לשמוע את התובע בטענה ל"זעקת ההגינות" המעניקה הפטר מדרישת הכתב שכן מדובר ממילא בחריג הבא לידי ביטוי מקום בו עסקינן בקיום הסכם ברור והסתמכות עליו, כמו גם כאשר קיים אשם מצידו של הצד המתנער מקיום החוזה.

ו.          לשיטת התובעת וכך היא גם מצוות הפסיקה, רק במקרים בהם התעלמות מזעקת ההגינות תביא לתוצאה קשה ובלתי צודקת, הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות (וראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ (1) 185, להלן: "פרשת קלמר") יתעלמו ביהמ"ש מדרישת הכתב, דרישה שהיא בבחינת הכלל ולא החריג, כלל שהוא חרות בספר החוקים.

ז.          התובעת טענה, כי המנוח לא הבטיח את הדירה לנתבע, הבטחה שכזו לא הוכחה וככל שאמר המנוח דבר מה בעניין זה, לא הבטיח הוא דבר אלא הסתפק באמירה מן השפה ולחוץ, אמירה שאין בה לחייב לא את המנוח ולא את יורשת עזבונו.