הרשות הפלסטינית-עירית זעתרה נ' ימין ואח'

החלטה

מונחת בפניי בקשת התובעת להתיר הבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי חלוט בו הורשע נהג רכב התובעת.

רקע

בבעלות התובעת אמבולנס שניזוק בתאונת דרכים שהתרחשה בינו לבין רכב הנתבע 1 בעת שנהג האמבולנס חצה צומת באור אדום. בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט לתעבורה בירושלים (להלן: פסק הדין) בהיעדר התייצבות נהג האמבולנס נקבע כי נהג האמבולנס הוא האחראי לתאונה והיא נגרמה כתוצאה מרשלנותו.

כעת מבקשת התובעת להיפרע מהנתבעים בגין הנזק הנגרם לאמבולנס בתואנה כי למרות ממצאי פסק הדין נתבע 1 הוא האחראי לתאונה.

לטענת התובעת, נהג האמבולנס שנסע בנסיעת חירום האט לפני כניסתו לצומת המרומזר באור אדום וכן הפעיל אות אזעקה בסירנה ואורות מהבהבים, ומשום כך היה על נתבע 1 ליתן לו זכות קדימה. לשם הוכחת טענה זו מבקשת היא כי תותר לה הבאת ראיות הסותרות את פסק הדין הפלילי החלוט שניתן בעניין זה.

התובעת מוסיפה ומציינת כי פסק הדין הפלילי ניתן בהיעדר התייצבותו של נהג האמבולנס שנבע מאי קבלת אישורי כניסה, ובשל כך לא נערכה חקירה ודרישה וההרשעה התבססה על החזקה כי נאשם אשר זומן כדין ולא התייצב רואים אותו כמודה בעובדות כתב האישום.

מנגד, טוענים הנתבעים כי עפ"י ס' 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות), הבאת ראיות הסותרות פסק דין פלילי חלוט תתאפשר אך ורק בנסיבות מיוחדות וכאשר הדבר דרוש ע"מ למנוע עיוות דין ואילו במקרה זה אין כל הצדקה כזו, מה גם שהתובעת לא הציגה כל ראיה חדשה שלא הייתה בפני המותב המרשיע וכן כי התובעת לא הציגה בבקשתה כל הוכחה לכך שהיעדר התייצבות נהג האמבולנס היה בשל סירוב למתן אישור כניסה.

אציין, כי מעיון בתיק עולה כי התובעת צירפה לכתב התביעה את מכתבי סירוב הכניסה מטעם המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון אולם מכתבי סירוב הכניסה נומקו בכך שההזמנות לדיון הומצאו למינהל בהעתק ולא במסמך מקור.

דיון והכרעה

ס' 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

יש להדגיש כי סעיף זה דן בסוגיית הקבילות בלבד ולא במשקלם הראייתי של ממצאי פסק דין. אמנם, עפ"י לשון הסעיף משקלו הראייתי של פסק הדין הריהו כ'ראייה לכאורה' אולם הכלל שנקבע בפסיקה הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על- פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה" (350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כ"ט (1), 208)

סעיף 42ג' לפקודה זו קובע כי "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

ודוק, אף מי ש"חב בחובו הפסוק" של המורשע נדרש לבקש התרת הבאת ראיות לסתור את פסק הדין, אף שלא נטל חלק כלל בהליך הפלילי.

השאלה העיקרית העומדת לפתחנו בשלב זה הינה האם היעדר התייצבותו של נהג האמבולנס בדיון בו ניתן פסק הדין מצדיקה התרת הבאת ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין.

לעניין זה, ההלכה המרכזית הינה כי "אין נפקא מינה אם פסה"ד במשפט הפלילי ניתן "כנגד מי שלא היה לו יומו בבית המשפט, שכן הוראת סעיף 42א אינה מושתתת על השתק אלא על 'הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה ע"י שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת'." (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי תש"ע- 2009, עמ' 1557) וראה עוד לעניין זה 151/80 קפלן נ' גבאי (פורסם בנבו) עמ' 6)

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת הנתבעים החלטתי לקבל את הבקשה.

אין זה מן הנמנע שהבאת ראיות נוספות במקרה תאפשר הוכחת רשלנות תורמת מצד הנתבע 1 (למרות מסקנות דו"ח בוחן התנועה מהן עולה כי הגורם לתאונה הינו אי ציות לרמזור אדום מצד נהג האמבולנס), מסקנה שאינה עומדת בהכרח בסתירה לממצאי פסק הדין הקובע כי נהג האמבולנס אחראי לתאונה (ור' לעניין זה 15/76 יוסף שפין נ' יוסף כהן (פורסם בנבו)- "כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות בפלילים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק-הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב; ולכן אין הראיה על רשלנותו התורמת בגדר "ראיה לסתור".").

כמו כן, בסופו של יום ניתן פסק דין מרשיע בלא שנשמעה גרסתו של נהג האמבולנס.

בנסיבות אלו, ע"מ להביא לבירור עיקר המחלוקת העומדת בבסיס תביעה זו- אחריות הצדדים לנזקים שנגרמו- על הצד הטוב ביותר, הרי שיש להתיר במקרה זה הבאת ראיות נוספות הבאות לסתור את ממצאי פסק הדין.