הפניקס חברה לביטוח ואח' נ' חברת ס.א.ל שיווק ביצים ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 10356-05-16, כב' השופטים ר' יעקובי, ע' כהן וא' דורות), לפיו התקבלה תביעת משיבה 1, ס.א.ל שיווק ביצים בע"מ (להלן: המשיבה), נגד המבקשות – הפניקס חברה לביטוח בע"מ ומאיר רמות סוכנות ביטוח בע"מ, לקבלת פיצויים בגין גניבת משאית שבבעלותה. בכך התקבל ערעור המשיבה, ונהפכה תוצאת פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 35195-03-14, כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן), בגדרו נדחתה תביעתה. בהמשך לכך, התיק הוחזר להמשך דיון בפני בית משפט השלום.

           על פי עובדות המקרה, לאחר שמערכת האיתור שהותקנה במשאית בבעלות המשיבה נוטרלה, המשאית נגנבה בידי "משתמש חוקי", קרי שקוד הפעלת המערכת היה ידוע לו. נוכח זאת, מבקשת 1 (להלן: המבטחת) סירבה לשלם את תגמולי הביטוח, בנימוק שהמשאית נגנבה תוך מעורבות של נהגי החברה. הסירוב התבסס על שני סייגים הכלולים בפוליסת הביטוח: הראשון, סייג השולל כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה על ידי עובד של המבוטח או בשיתוף עמו; והשני סייג השולל את הכיסוי במקרה של אי הפעלת אמצעי מיגון כנדרש.

           הערכאה הדיונית קבעה כי ארע מקרה ביטוח, הווה אומר כי המשאית נגנבה; וכי היא נגנבה בידי עובד של המשיבה, באופן השולל את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה. בהמשך, נדחתה טענת המשיבה לפיה הפוליסה לא התקבלה אצלה, וזאת משני נימוקים: הראשון הוא כי המשיבה אמנם טענה שהיא לא קיבלה לידה את הפוליסה של המשאית שנגנבה, אך אישרה כי הפוליסות של יתר הרכבים נמצאות בחזקתה לאחר שסופקו על ידי המבטחת. הנימוק השני נעוץ במכתב דרישת התשלום מטעם מבקשת 2 שהתקבל אצל המשיבה, על גביו נכתב "מצ"ב ביטוח מקיף למשאית". לפיכך, נקבע כי אין תחולה לפוליסת הביטוח וכי המבטחת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח.

           ערכאת הערעור אימצה את קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, למעט הממצא לפיו הפוליסה נשלחה על ידי המבטחת. תחת זאת, נקבע כי בהיעדר ראיה למשלוח הפוליסה, לא ניתן לקבוע שהיא התקבלה אצל המשיבה. רוצה לומר כי קיומו של מכתב דרישת התשלום אינו מספק, מכיוון שלא הוכח כי הפוליסה צורפה אליו. משלא הוכח כי הפוליסה הומצאה כנדרש למבוטח, המבקשת מנועה מלהסתמך על הסייגים הקיימים בה ודין תביעתה של המשיבה להתקבל. עוד הדגישה הערכאה הערעורית כי הסייג השני אליו נטען, אי הפעלת אמצעי מיגון, אינו יכול לעמוד משום ששעה שעובד מעל באמון המעסיק ונטרל את מערכת האזעקה – אין לראות בכך מחדל של המעסיק באי הפעלת האמצעים.

           מכאן הבקשה לרשות ערעור, הכוללת שלוש טענות מרכזיות: ראשית, המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי הפך את כללי ההמצאה הנהוגים, משקבע כי הפוליסה לא הגיעה לידי המשיבה, על אף קיומו של מכתב דרישת התשלום שנשלח לכתובת הדואר של המשיבה. שנית, המבקשות מפנות זרקור לדברי בית המשפט המחוזי, לפיהם אין די בהוכחה כי למשיבה לא הייתה אפשרות לבטח את המשאית בפוליסה שאינה כוללת את הסייג בדבר גניבה במעורבות עובד, וזאת מכיוון שהידיעה על קיום הסייג הייתה עשויה להשפיע על האופן בו המשיבה כלכלה את צעדיה. לטענת המבקשות, בכך הטיל בית המשפט המחוזי נטל נוסף על מבטחים – להוכיח היעדר היתכנות של היערכות אחרת מצד המבוטח. שלישית, המבקשות סבורות כי על פי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן גם: החוק), גם מקום בו לא נמסרה למבטח הפוליסה, יראו את הצדדים כמסכימים לאותם התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו המבטח. לגישתן, בסוג זה של ביטוח נהוג החריג של גניבה בידי עובד, ולכן הוא חל גם במקרה דנן. בתגובתה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות מכיוון שהיא אינה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים, וכן היא סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2. ראשית, נפנה מבטנו לחוק העומד במוקד הבקשה בה עסקינן – חוק חוזה הביטוח. מדובר בחוק ייחודי, שנועד להסדיר חוזים המאופיינים בפערי כוחות גדולים בין החברה המבטחת, שהינה גוף מקצועי ומומחה בעל איתנות פיננסית; לבין המבוטח, שבדרך כלל אינו בעל מומחיות בתחום הביטוח. ההכרה בפערי הכוחות היא העומדת בליבת התכלית הצרכנית של החוק, והיא שהביאה את המחוקק להרחיב את החובות המוטלות על המבטח תוך צמצום החובות המוטלות על המבוטח (ראו למשל, רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013) (להלן: עניין סלוצקי); ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 387 (2006); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 68 (להלן: ולר)).

           הדברים נכונים ביתר שאת במצב כגון דא, בו נטענת טענה לגבי סייג. שלושה נימוקים לכך: הראשון הוא האופן בו נכרת חוזה הביטוח. בחוזה מעין זה אין משא ומתן אקטיבי וחופשי בין הצדדים, ולא פעם המבוטח נחשף לסייגים לראשונה עם קבלת פוליסת הביטוח, לאחר שנכרת החוזה. אכן, יש פיקוח הדוק על תנאי חוזה הביטוח, בין היתר על מנת להגן על זכויות המבוטח. ואולם, אין זה גורע מפערי הכוחות בין הצדדים – הנותרים על אף ההקפדה על תנאי הפיקוח. הנימוק השני הוא מועד קבלת טענת הפטור, אשר מטבע הדברים מועלית רק לאחר התרחשות אירוע הביטוח. בנקודת זמן זו פערי הכוחות בין הצדדים באים לידי ביטוי בעוצמה גבוהה. הנימוק השלישי הוא העובדה שחבות המבטחת הינה בינארית – "הכל או כלום" – ולכן על בית המשפט לנקוט משנה זהירות עת הוא מכיר בטענת סייג או פטור מחבות (ראו, את דבריי המלומד ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 669 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)). על רקע התכליות והמטרות של חוק חוזה ביטוח, נתייחס עתה לטענות הספציפיות שמעלות המבקשות.