הפ"ב 6578-09-14 לוי נ' רבינוביץ ואח'

בחודש אב תשס"ה ניתן פסק בוררות על ידי כב' הרב אברהם קופשיץ בסכסוך שבין הצדדים, אשר עניינו, לפי שטר הבוררות שנערך ביניהם בל' סיון תשס"ה, "הרחבת דירה במקומות המשותפים"; וזמן קצר לאחר מכן, ביום י"א אלול תשס"ה, ניתן על ידי הבורר החלטה נוספת תחת הכותרת "הבהרה" (להלן גם: "פסקי הבורר"). לפניי בקשת המבקש, מר מאיר לוי (להלן: "המבקש"), לאישור פסקי הבורר האמורים (הפ"ב 6578-09-14), ובקשת מר דוד רבינוביץ (להלן: "המשיב"), בה מסכים לאישורו של פסק הדין הראשון של הבורר מחודש אב תשס"ה, בעוד שמבקש לבטל את ההבהרה מיום י"א אלול תשס"ה (הפ"ב 40160-09-14).

לטענתו של המשיב, יש לבטל את "ההבהרה" הנוספת של הבורר מאחר שהיא ניתנה על ידו בחריגה מסמכותו כבורר. זאת, מאחר שסיים את מלאכתו עם חתימתו על פסק הבוררות שנתן בחודש אב, ובהעדר הסכם בוררות חדש כלשהו בין הצדדים, לא היה הבורר מוסמך להוציא החלטות נוספות כלשהן, ובכללן גם הבהרות המתייחסות לפסק הדין שכבר ניתן. ב"כ המשיב אף מפרט כי אינו מתעלם מסמכותו של הבורר על פי סעיף 22 ("תיקון פסק בוררות") לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), לתקן את פסק דינו תוך 30 יום מעת שניתן, אלא שבמקרה דנן אין המדובר בתיקון טעות טכנית של פסק הדין, אליו מתייחס סעיף החוק האמור, אלא החלטה נוספת בה מחדש הבורר הוראות נוספות מעבר לאלו שניתנו בפסק הדין המקורי. אי לכך, לסברתו, אין בהוראות סעיף 22 לחוק כדי להסמיך את הבורר לפעול כפי שפעל במתן ההבהרה נשוא הבקשה הנוכחית.

ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי אף אילו ניתן היה להכיר בסמכותו של הבורר להוציא את ההבהרה, בין אם מכוח הוראות החוק האמורות ובין אם מכוח הסכם הבוררות שבין הצדדים, הרי שיש בהבהרה, כאמור, הוראות חדשות מרחיקות לכת לטענתו, אשר בנוגע אליהן לא ניתנה הזדמנות נאותה למשיב להעלות את טענותיו בפני הבורר עובר למתן הכרעתו האמורה שבהבהרה. לביסוס טענתו זו מפרט ב"כ המשיב בהשלמה לטיעוניו, כי בפסק הדין הראשון אסר הבורר על מרשו לבנות כנגד החדר של הצד השני, וכי מה שכבר נבנה צריך להרוס (סעיף א' לפסק הדין); בעוד שבהבהרה קבע הבורר כי בקביעתו שיחול איסור על המשיב לבנות, התכוון גם לקבוע כי הצד שכנגד יוכל לבנות שם, דבר שלא בא זכרו בפסק המקורי. בנוסף מציין ב"כ המשיב כי בעוד שבפסק הדין המקורי צוין במפורש כי כל בניה תבוצע אך ורק "כפי התוכניות המונח [כך במקור] בעירייה", הרי שבהבהרה – בה נקבע פוזיטיבית כי הצד השני יוכל לבנות, נשמטה ההוראה החשובה האמורה כי הבניה תבוצע אך ורק בהתאם לתוכניות שבעירייה.

על בסיס האמור טוען ב"כ המשיב כי המדובר בהוראות מהותיות מאוד, כך שאין המדובר בהבהרה גרידא אלא בפסק דין נוסף, ועל כן, מאחר שפסק הבוררות הנוסף ניתן בחריגה מסמכות, דינו להתבטל.

בדיון שהתקיים לפניי הפנה בית המשפט לב"כ המשיב את השאלה האם אין לדחות על הסף את בקשתו לביטול ההבהרה עקב האיחור הרב בהגשתה. זאת, מאחר שפסקי הבוררות ניתנו בשנת תשס"ה, קרי, לפני כמעט עשר שנים, בעוד שלפי הוראות סעיף 27(א) לחוק ניתן להגיש בקשת ביטול של פסק בורר רק תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. בתגובה לשאלה זו טען ב"כ המשיב כי מתן ההבהרה לאחר חתימת הבורר על פסק דינו נעשה בחוסר סמכות, ועל כן מדובר בהחלטה שהיא void, ובנוגע להחלטות מהסוג הזה אין כלל כל צורך להגיש בקשת ביטול. אי לכך, טוען ב"כ המשיב כי מרשו כלל לא היה מגיש בקשה כלשהי לביטול ההבהרה אילולא שהגיש המבקש בקשה לאישורה של ההבהרה. בנסיבות אלו טוען ב"כ המשיב כי לא חל עליו כל צורך לעמוד במגבלה של 45 יום שבסעיף 27(א) לחוק.

בתגובה טענה ב"כ המבקש כי הוראות סעיף 27(א) לחוק אכן חלות גם במקרה דנן, מאחר שטענת ב"כ המשיב אינה אלא טענה לחריגה מסמכות, ועל כן, מאחר שמדובר בטענה במסגרת עילות הביטול של סעיף 24 לחוק, הרי שמגבלות המועדים הקבועים בסעיף 27 חלות גם עליו. אי לכך, ומאחר שבקשת הביטול מוגשת באיחור כה רב לאחר מתן פסקי הבוררות, דינה של בקשת המשיב להידחות על הסף.

מעבר לכך, טוענת ב"כ המבקש, כי אכן אין בהבהרה אלא התייחסות מפורטת יותר וברורה יותר לקביעות אשר כבר כלולות בפסק הדין הראשון של הבורר, כך שאכן אין המדובר בפסק דין חדש אלא בהבהרה ממש, ועל כן, פעל הבורר בסמכות מלאה, בהינתן כי בהסכם הבוררות שבין הצדדים נקבע מפורשות כי הבורר יהיה מוסמך להוציא "פסקי דין חלקיים" עד למתן פסק הדין וההחלטה הסופית; וניתן לפרש הוראה זו של הצדדים כך שתכלול גם מתן הבהרות להחלטות קודמות של הבורר. על בסיס האמור טוענת ב"כ המבקש, כי כלל אין המדובר בחריגה מסמכות ועל כן, גם לגופו של ענין, אין ממש בטענת המשיב נגד אישורה של ההבהרה .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את שני פסקי הבורר, קרי, פסק דינו מחודש מנחם אב תשס"ה וההבהרה מיום י"א אלול תשס"ה.

ראשית יצוין, כפי שצוין לעיל, כי המשיב אינו מתנגד לאישורו של פסק הראשון של הבורר ואין בנוגע לפסק זה כל מחלוקת בין הצדדים.