הפ"ב 60001-03-15 סגל נ' סמט רוטשילד

לפניי בקשה לביטול פסק בוררות אשר ניתן על ידי "בית דין צדק מודיעין עלית" ביום ט' שבט תשע"ה (29.1.15), בו חייב בית הדין את המבקש בתשלום למשיבה בסך 120,000 דולר, בהיות המבקש ערב בגין הלוואה בסכום האמור שנטל החייב, מר יצחק גרוסברד, מן המשיבה.

לטענת ב"כ המבקש, קיימות במקרה דנן עילות לביטול פסק הבוררות מבין העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), כאשר הטענה המרכזית של המבקש מתמקדת בעילה שבסעיף 24(4) לחוק, לפיה ניתן לבטל פסק בוררות כאשר "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". לטענתו, בדיון הבלעדי אשר התקיים בפני הבוררים, העלה המבקש ספקות באשר לתוכנו של שטר ההלוואה עליו מופיעה חתימתו כערב, ואם כי לא הכחיש בפה מלא את עצם חתימתו על המסמך, העלה חששות באשר לאמיתות הסכום המדויק המופיע בשטר, כאשר טען כי הוא אינו זוכר במדויק מה הסכום עליו חתם. לשם כך ביקש אורכה לשם התייעצות עם עורך דין ולטענתו, הבין כי הדיון שהתקיים אינו אלא דיון מקדמי אשר צפה פני קיומו של דיון נוסף, מעמיק יותר, שבו ניתן יהיה למבקש להציג בפני הדיינים את כל טענותיו וראיותיו.

טוען ב"כ המבקש כי בהמשך ההתכתבויות שהתקיימו לאחר הדיון האמור, ביקש המבקש כי בית הדין יורה על צירופו של הלווה כנתבע בתיק, זאת על מנת שניתן יהיה לברר אם ההלוואה אשר בגינה נדרש המבקש לשלם את החוב הנטען, אכן הייתה הלוואה אמתית ואם כן, האם היא אכן הייתה בסכום הנקוב בשטר האמור. לטענת ב"כ המבקש, נעתר בית הדין לבקשה האמורה והורה על צירופו של הלווה כנתבע, ברם בתגובה לזימונים שהוציא בית הדין ללווה, "התחמק" הלווה ממתן הסכמה להתייצבותו, תוך שדרש לקבל מידע אודות ההרכבים השונים של בית הדין, בטענה שכנתבע פוטנציאלי, זכותו לבחור את ההרכב אשר בפניו תישמע כל תביעה נגדו. בהמשך, טוען ב"כ המבקש כי נסוג בית הדין מהסכמתו לצירופו של הלווה כצד לתיק, ובמקום זה הוציא בית הדין הודעה, ביום כ"ז בטבת תשע"ה (18.1.15), בו הצהיר בית הדין כי "לא הורה מעולם לצרף את ה"ה גרוסברד". כמו כן קבע בית הדין כי "די בהודאתו המפורשת של הנתבע (המבקש בהליך שלפנינו – ב.ג.) כדי לחייבו". עם זאת, קבע בית הדין על קיומו של דיון נוסף בפניהם במעמד הצדדים, לרבות מר גרוסברד, שבו יוכלו הצדדים לקיים חקירות העדים כפי שיראו לנכון, וכן, כי הצדדים יוכלו להעלות בפני בית הדין כל טענה בעד ובנגד חיובו של המבקש לשלם את סכום ההלוואה כערב.

כפי שמפרט ב"כ המבקש, עקב אמרתו של בית הדין בהודעה האמורה, כי על בסיס הממצא שקיימת הודאה מפורשת מצד המבקש בדבר חתימתו על שטר הלוואה, די בכך כדי לחייבו בהתאם לנדרש בתביעה, הסיק המבקש כי בית הדין כבר גיבש את דעתו בתביעה, וכי לא תהיה כל תועלת בקיום דיונים נוספים. אי לכך הודיע המבקש לבית הדין, במכתב מיום ו' שבט תשע"ה (26.1.15), כי "משהביע מכבר כב' בית הדין את דעתו בכתב כאמור טרם נשמעו דיין טענותיו של הנתבע ובטרם התקיים כלל חיקור הדין, לא יוכל הנתבע להוסיף לדון בדו"ד דינא לפני כב' בית דין זה". יומיים לאחר מכן, ביום ח' שבט תשע"ה, שהוא המועד שנקבע על ידי בית הדין לדיון הנוסף, לא התייצב המבקש ולא התקיים כל דיון. מיד לאחר מכן, ביום ט' שבט תשע"ה, נתן בית הדין את פסק דינו נשוא הבקשה שלפניי. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לבית הדין כי יורשה לו להגיש ראיה חדשה, דהיינו, חוות דעת גרפולוגית באשר לטענת הזיופים של שטר ההלוואה, ובית הדין העביר את הבקשה לתגובת המשיבה דנן, ברם לא ניתנה כל החלטה בבקשה, ובכך הסתיים בעצם הליך הבוררות בפני בית הדין.

מסתבר, אפוא, כי לסברת המבקש, דברי בית הדין בהודעתו מיום כ"ז טבת תשע"ה, כי "די בהודאתו המפורשת של הנתבע בבית הדין כדי לחייבו", חסם בפניו כל אפשרות להגיש טיעונים או ראיות נוספות לבית הדין, מכיוון שבית הדין כבר גיבש דעה סופית באמרה האמורה ועל כן, "ברי כי נסתתמו להם כל טענותיו, ולא תהא כל תועלת בקיום דיון נוסף בפני בית הדין", זאת על אף הסכמת בית הדין להזמין דיון נוסף, אשר בו לפי קביעתו של בית הדין, ניתן יהיה להעלות כל טענה ולהגיש כל ראיה. נעילת בית הדין במסקנתו הסופית באשר לחיובו של המבקש כפי שבאה לידי ביטוי בהודעת בית הדין האמורה, היא אשר משקפת, לטענתו של ב"כ המבקש, את קיומה של עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק בדבר אי מתן הזדמנות נאותה להעלות טענות ולהגיש ראיות.

לטענת ב"כ המשיבה, דין הבקשה להידחות. ראשית טוען ב"כ המשיבה כי אין זה מנהגם של בתי המשפט להתערב בפסקי דין של בוררים אשר פעלו בהתאם למינוי אשר ניתן להם כחוק ואשר הוציאו מתחת ידם פסק בוררות מנומק המבוסס על ראיות שהוגשו בפניהם. במקרה דנן, הציגה המשיבה בפני הדיינים את שטר החוב בסך 120,000 דולר, עליו חתום המבקש כ"ערב קבלן", יחד עם שלושה ערבים נוספים, וכן הציגה לדיינים שישה שיקים של הלווה בסך כולל של 120,000 דולר אשר הפקיד הלווה בידי המשיבה. המשיבה אף הציגה בפני הדיינים הודעה שקיבלה מבנק דיסקונט, בו מנהלת המשיבה את חשבון הבנק שלה, לפיה, לא כיבד הבנק את השיק הראשון מתוך הסידרה האמורה של 6 שיקים אשר הפקידה המשיבה בחשבונה, מאחר שחשבון הלווה מעוקל. על בסיס כל האמור טוענת המשיבה כי לאחר שהמבקש הודה שחתם כערב כנטען, ולאחר שהוכח כי קיימת הלוואה וחוב בגין אותה הלוואה בסך הנתבע, הרי שפסק הבוררות הינו מבוסס דיו ואין להרהר אחריו.

בתמיכה לטענתה האמורה, מתייחס ב"כ המשיבה גם ליתר פרטי טענות המבקש כפי שהובאו לעיל. לטענתו, בית הדין מעולם לא הורה על צירופו של הלווה כנתבע בהליך שלפניו, אלא, הזמין אותו להתייצבות בדיון שניסה בית הדין לקיים, על מנת שניתן יהיה לברר מולו את פרטי ההלוואה שבבסיס התביעה, ובית הדין אכן הבהיר מפורשות בהודעתו האמורה מיום כ"ז טבת תשע"ה כי "כבוד בית הדין לא הורה מעולם לצרף את ה"ה גרוסברד". כן טוען ב"כ המשיבה כי, בניגוד לטענתו של המבקש, הדיון הראשון שהתקיים בפני הדיינים לא היה דיון קצר של רבע שעה כנטען ולא היה בעל אופי של דיון מקדמי בלבד, אלא היה דיון ארוך ומעמיק שבו העלו הצדדים את מלוא טענותיהם, כפי שאף משתקף מפרוטוקול הדיון אשר צורף לתיק. אי לכך, אין כל פגם בכך שבהודעה האמורה ציין כבר בית הדין כי קיים בסיס לפי ההלכה לחיובו של המבקש כערב על בסיס החומר שכבר הוצג בפני בית הדין; אלא, שבית הדין נעתר לבקשת המבקש לקיום דיון נוסף שבו יוכל להשלים את טענותיו ככל שיראה לנכון. ברם למרות החלטת בית הדין לבוא לקראת המבקש ולהזמין דיון נוסף, במקום שהמבקש ינצל את ההזדמנות האמורה הודיע המבקש לדיינים, יומיים לפני הדיון האמור, כי אינו מסכים יותר לשתף כל פעולה עם בית הדין. בנסיבות אלו, אין למבקש כל בסיס לטעון כאילו שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להעלות את טענותיו בפני בית הדין.

דעתי כדעתו של ב"כ המשיבה, ודין הבקשה להידחות. גם אילו הייתי מקבל את טענתו של המבקש כי הדיון הראשון שהתקיים בפני הבוררים לא היה דיון מעמיק ומקיף אלא דיון קצר, וכי על כן, עמדה למבקש זכות מלאה להציג בפני הבוררים את מלוא טענותיו, ובהקשר זה אף להזמין עדים ולחקור אותם, לרבות הלווה מר גרוסברד, הרי שבדיוק כך פעל בית הדין בהודעתו האמורה כי הינו מזמין דיון נוסף ביום ח' שבט, שבו יוזמנו "כל הנוגעים בדבר", לרבות הלווה. בקביעה זו שבהודעה, ניתן ללמוד כי על אף שניתן היה לבית הדין לקבוע כבר באותו יום, על בסיס החומר שעד אז היה בידיו, כי ניתן הלכתית לחייב את המבקש במלוא סכום ההלוואה, נמנע בית הדין במפורש מלעשות כן, ולא הוציא כל פסק דין, אלא, החליט לקיים דיון נוסף כפי שביקש המבקש עצמו. דא עקא, למרות קביעה זו של הבוררים, החליט המבקש, עקב מסקנתו שהבוררים כבר גיבשו את דעתם בתיק, להוציא הודעה לדיינים שבה הוא מודיע כי לא ישתף יותר פעולה עם הדיינים כיוון שאינו רואה כל תועלת בדיון הנוסף שנקבע על ידם.