הפ"ב 44799-04-14 אטרש ואח' נ' עמותת כספי הצדקה - צור באהר,הפ"ב 11045-04-14 עמותת כספי הצדקה - צור באהר נ' אטרש ואח' - פסקדין

לפניי בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן ביום 4.10.13 על ידי הבוררים ג'מיל עבד אלרהים תמאמי, המהנדס מוסטפא תאופיק אבו זהרה ושיך ראיד סלאח (הפ"ב 44799-04-14) (להלן: "פסק הבוררות"); ובקשת המשיבה לאישורו של פסק הבוררות האמור (הפ"ב 11045-04-14).

בפסק דינם האמור הכריעו הבוררים בסכסוך "בקשר למכירת הנכס הידוע בית-הספר לבנות ע"ש עומר בן עבד אלעזיז / צור באהר בירושלים", וקבעו (בפיסקא 8 לפסק הבוררות) כי המבקשים מכרו את הנכס לשיך נאג'ח דאוד בקיראת ב"הסכם נכון וברור שאין אחריו ולא כלום" שנערך ביניהם בשנת 1992; כי מכוח יפוי כוח בלתי חוזר של השיך בקיראת "נעשה והושלם ויתור" לטובת המשיבה; וכי הנכס הוקדש על ידי המשיבה "כהקדש נכון" לטובת הווקף (ההקדש) המוסלמי שהוקם לשם המשך ניהול הנכס כבית ספר לבנות. באשר להקדשת הנכס על ידי העמותה לטובת הווקף, מציינים הבוררים כי ההקדשה האמורה כבר זכתה להכרה משפטית מלאה על ידי בית הדין השרעי בירושלים.

בבקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות מעלים המבקשים מספר טענות המבוססות על עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"). ברם, בדיון שהתקיים לפניי בנדון, התעוררה השאלה – אשר לא העלו המבקשים בבקשתם – האם ניתן היה כלל להעביר את הסכסוך להכרעת הבוררים, מאחר שמדובר בסכסוך באשר לבעלות במקרקעין. זאת, עקב ההלכה הקבועה בסעיף 3 לחוק, לפיו, "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים", שמשמעו, בהקשר דנן, כי ההכרעה בשאלת בעלות במקרקעין, הנוגעת לזכויות חפציות כלפי כולי עלמא, אשר אינה יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים, גם אינה יכולה לשמש נושא להסכם בוררות ביניהם. אי לכך, ומאחר שנושא הסכם הבוררות שבין הצדדים בעניין שלנו הינו שאלת הבעלות בנכס נשוא הבוררות, כאשר המבקשים טענו שלא בוצע כל מכר על ידם וכי על כן נשארה הבעלות בנכס בידיהם; בעוד שהמשיבה טענה כי בוצע מכר תקין ומלא אשר בסופו של דבר הביא להעברת הבעלות לידיה; הרי שמדובר בסכסוך שעניינו בעלות במקרקעין, ועל כן, להסכם הבוררות אין כל תוקף, וכתוצאה, גם אין לתת כל תוקף לפסק הבוררות שניתן מכוחו.

בדיון האמור הוריתי לב"כ הצדדים להגיש סיכומים בסוגיה המשפטית האמורה. בסיכומים שהוגשו על עדי המבקשים, נטען כי אכן מדובר בהסכם בוררות פסול עקב היותו מיועד להכרעת הבוררים בשאלת קיומה או אי קיומה של העברת בעלות במקרקעין, ועל כן אין כל תוקף להסכם הבוררות ולפסק הבוררים. מאידך גיסא, ב"כ המשיבה טען בסיכומיו כי הוראת סעיף 3 לחוק כלל אינה רלוונטית לענייננו, מאחר שהסכסוך בין הצדדים אינו נוגע לבעלות במקרקעין, אלא לשימוש וחזקה בלבד, מאחר שעוד לפני מתן פסק הבוררות נקבע בבית הדין השרעי הירדני, ובעקבותיו גם בבית הדין השרעי הישראלי, כי הנכס הוקדש לווקף המוסלמי שמנהל את בית הספר, כך ששאלת הבעלות כלל לא עמדה על הפרק עת הכריעו הבוררים לטובת המשיבה בפסק דינם. בתמיכה לטענתו, צירף ב"כ המשיבה את החלטות בתי הדין השרעי האמורות, בהן מצויינים התאריכים בהם ניתנו ההחלטות האמורות, אשר אכן מוקדמים להחלטת הבוררים.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הביטול להתקבל.

אמנם, ההלכה הקובעת שסכסוכי מקרקעין אינם יכולים לשמש נושא לבוררות, אינה עשויה מקשה אחת, והיא אינה פוסלת כל בוררות העוסקת במקרקעין (ראו, למשל, הפ"ב (י-ם) 16566-09-13 קיסר ואח' נ' עבאדי ואח' (21.7.14)), בו נקבע כי ניתן להסמיך בוררים להכריע בסכסוך גבולות בין שני חברי אגודה שיתופית). על מנת שייקבע כי הסכסוך אינו שפיט בהליך של בוררות, על בית המשפט לקבוע כי להכרעה שתתקבל בבוררות השלכות כלפי צדדים שלישיים. יפים לענייננו קביעתו דלהלן של כב' השופט דנציגר ברע"א 1109/13 אריה אורטס ואח' נ' מאן סבן ואח' (14.3.13):

אין ממש בטענה לפיה לא ניתן להכריע בענייני מקרקעין בהליך של בוררות. אכן, צדדים לבוררות יכולים להסכים לקיים בוררות אך ורק בעניינים אשר הם יכולים להסכים עליהם בהסכם כמצוות סעיף 3 לחוק הבוררות. על פניו, תוקפן של זכויות קנייניות היפה כנגד כולי עלמא אינו עניין שהצדדים יכולים להסכים עליו [ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ''ד נ(1) 636 (1996), עמ' 647-645...]. פסקי דין המכריעים בעניינים אלו נהוג לכנות 'פסקי-דין חפציים' ואותם רשאים רק בתי משפט מוסמכים לתת.

כאמור, לא תיפסל כל בוררות העוסקת "בענייני מקרקעין"; ברם, כאשר השאלה העומדת להכרעה בבוררות הינה תקפות של מכר שבוצע במקרקעין, ועל הבוררים לקבוע את "הבעלות במקרקעין", כאשר בהחלטתם יקבעו הבוררים לא רק את זכויותיו של בעל דין אחד מול בעל הדין שכנגד, אלא קביעה עקרונית שפלוני הינו הבעלים במקרקעין נשוא הסכסוך, הרי שפסק בוררות מן הסוג הזה ייחשב ל"פסק דין חפצי", הקובע זכויות קנייניות כלפי כולי עלמא, שהיא קביעה שאינה יכולה לשמש נושא לבוררות.

במקרה שלפניי, עיון בפסק הבוררים מלמד כי הם אכן פסקו בדבר הבעלות בנכס. לטענת ב"כ המשיבה, לפיו עסקו הבוררים רק בשימוש וחזקה בנכס, ולא בבעלות בו, אין כל אחיזה בפסק הבוררות עצמו, בו נקבעו קביעות אך ורק באשר לתקפות של חוזה המכר המקורי שבין המבקשים לבין שיך נאג'ח דאוד בקיראת והעברת הנכס על ידו למשיבה.