הפ"ב 22341-07-14 אי.גי.אם. השקעות בע"מ נ' אוברסיז בע"מ

בקשה למינוי בורר חליף

1. ביום 15.1.01 נכרת בין הצדדים "הסכם הלוואה", במסגרתו הלוותה המבקשת למשיבה סך של 172,500 דולר, כנגד שיעבוד ארבעה מגרשים "לביטחון" (להלן – ההסכם). בסעיף 8 להסכם נקבעה תנית בוררות הקובעת כי במקרה של מחלוקת בין הצדדים בקשר להסכם "...יכריע בדבר עוה"ד משה גליק אשר ישמש כבורר מוסכם והכרעתו תחייב את הצדדים לכל דבר ועניין. הבורר לא יהיה חייב לנמק את החלטתו ויהיה משוחרר מדיני הראיות ותקנות סד"א".

2. בין הצדדים אכן התגלעה מחלוקת בנוגע להסכם, משהמשיבה לא פרעה את ההלוואה. ומשכך הגישה המבקשת לעו"ד משה גליק (להלן – הבורר), עוש בשנת 2008, כתב תביעה נגד המשיבה וכן בקשה לסעדים זמניים. לאחר מספר החלטות שניתנו ע"י הבורר, הודיעה המשיבה לבורר כי הוא פוסלת אותו מלשמש בתפקידו זה, אף חזרה בה מהסכמתה לברר את הסכסוך במסגרת בוררות.

על רקע זאת הגישה המבקשת את הבקשה דנן.

3. בבקשה שלפניי עותרת המבקשת למינוי שופט בדימוס כבורר חליף במקומו של הבורר. לטענתה, המשיבה מבקשת לאיין את הליך הבוררות ולהעביר את בירור הסכסוך לבית המשפט, ומשכך מינוי בורר חליף ימנע "...קיפאון בהכרעת המחלוקות שבין הצדדים...". נטען כי המשיבה הודיעה באופן חד צדדי לבורר כי היא פוסלת אותו מלשמש כבורר, עת היה עליה לעשות כן בדרך של פניה לבית המשפט בבקשה להעברת הבורר מתפקידו. כן נטען כי בתשובה לבקשת פירוק שהוגשה נגדה ע"י המבקשת, אישרה המשיבה כי "... אינה מכחישה את העבדה שטענות הצדדים היו צריכות מלכתחילה להתברר בפני הבורר בהליכי בוררות...". עוד נטען כי המשיבה אינה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו: דהיינו לטעון כי רק הבורר, הוא ולא אחר, מקובל עליה לשמש כבורר, ובאותו היגד לטעון כי אינו אמין עליה.

בתשובה לתגובת המשיבה עתרה המבקשת מבית המשפט "להורות כי הבוררות תימשך בפני הבורר הממונה עוה"ד משה גליק", ורק לחלופין להורות על מינוי בורר חליף.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה, אף עותרת להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים – שלטענתה הינו בעל הסמכות המקומית לדון בבקשה, בשל היותה חברה זרה ובשל הימצאם של המקרקעין נושא המחלוקת ביהודה ושומרון, שהסמכות השיורית לדון בעניינם מוקנית לבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבה אף מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שהורה להעברת הדיון בתיק הפירוק לבית המשפט בירושלים, וכן להחלטה אחרת שניתנה בבית המשפט המחוזי מרכז בסכסוך שבין המשיבה לבין תובע אחר – שאף שם הורה בית המשפט על העברת הסכסוך לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשל מיקום המקרקעין שבמחלוקת.

לגוף הסכסוך טוענת המשיבה כי הגם שמדובר על הסכם הנחזה להיות הסכם הלוואה, אין המדובר למעשה בהלוואה, כי אם בהשקעה כספית לרכישת ארבעה מגרשים המוזכרים בהסכם כבטוחה להשבת ההלוואה. לטענתה, הפניה לבורר לא הייתה על דעתה, וכי היא דרשה מהבורר לפסול את עצמו משהפעיל עליה לחץ פסול, ודרש כי נציג מטעמה יחתום על מסמך שחוקיותו מוטלת בספק, ומשהוברר לה לבורר אינטרס אישי בתוצאות הבוררות. עוד מדגישה המשיבה כי "הסכמתה של המשיבה למינוי הבורר התבססה על זהות הבורר הספציפי בלבד וללא תנאי זה, הרי שאין כל תוקף להסכמת המשיבה לדון בסכסוך בדרך של בוררות...המשיבה לא הסכימה לנהל את ענייניה בהליך של בוררות אלא אך ורק בפני עו"ד גליק אשר היה חבר אישי של הצדדים וזכה לאמון אישי מהם...". משעל זה האחרון להיפסל, דינו של הסכסוך להתברר רק בבית המשפט.

5.ראשית, יש להסיר מן הדרך את הטענה להיעדר סמכות מקומית.

עסקינן בבקשה למינוי בורר חלופי המוגשת למעשה בגדרו של חוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, אשר הסמכות המקומית לגביו מוסדרת בתקנה 3 לתקנות סדר הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 – אשר אחת מחלופותיה הינה "המקום שבו התנהלה הבוררות, או נועדה להתנהל בו" (ס"ק 2).