הפ"ב 1645-05-14 ז' ואח' נ' ו' ואח', הפ"ב 41541-05-14 ו' ואח' נ' ז' ואח'

לפניי בקשה לביטול פסק בורר שניתן על ידי "בית דין צדק ובית הוראה – דרכי הוראה" (הדיינים צבי לנדמן, זאב ציצוביץ ועובדיה יוסף טולדאנו) ביום כ"ה בחשון תשע"ד (30.10.13) (הפ"ב 41541-05-14), ובקשה לאישורו של פסק בורר האמור (הפ"ב 1645-05-14).

כפי שציינתי כבר בהחלטתי מיום 29.5.14, בסמוך לאחר הגשת בקשת הביטול, אשר הוגשה ביום 22.5.14, נראה על פני הדברים כי דין בקשת הביטול להידחות על הסף, כיון שהוגשה באיחור רב. זאת, בהתחשב בעובדה כי פסק הבורר ניתן ביום 30.10.13, בעוד שבקשת הביטול הוגשה שבעה חודשים מאוחר יותר, ועל כן, אין היא עומדת במגבלה הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, לפיה, לא יזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק בורר אלא אם תוגש תוך 45 יום מיום מתן הפסק.

בתגובה להערה זו שבהחלטתי האמורה, הגיש ב"כ המבקשים תגובה, בה נטען כי גם אם חלף מועד הגשת בקשה לביטול פסק בורר, ניתן לבקש מבית המשפט כי הפסק לא יאושר, וזאת אם קיימות עילות אשר בגינן יימנע בית המשפט מלאשר את הפסק גם ללא בקשה לביטולו. בהמשך תגובתו, מפרט ב"כ המבקשים מספר עילות אשר לסברתו מקימות עילה חזקה דיה כדי שבית המשפט אכן יימנע מלאשר את הפסק שהוגש לאישור.

ראשית טוען ב"כ המבקשים כי פסק הבורר כפי שהוגש כלל אינו עונה אחר הדרישה המינימאלית כי אכן יהווה "פסק" אשר ניתן לאשרו. זאת, מאחר שלטענתו, הפסק שהוגש לאישור אינו כולל כל הוראה אופרטיבית הניתנת לאכיפה. בתמיכה לטענה זו, מפנה ב"כ המבקשים לנוסח פסק הבורר, בו נקבע, בסעיף א' שבו, כדלקמן: "זיכרון הדברים אשר נחתם ביום ז' אלול התשע"ג (13.8.13), מחייב את הצדדים להמשיך בהליך מכירת הדירה כמסוכם". הוראה זו של הבוררים מתייחסת לזיכרון דברים שנחתם בין הצדדים (ואשר צורף כנספח ג' לבקשת המבקשים), בקשר לעסקה שבין הצדדים למכירת נכס של המבקשים לידי המשיבים.

לטענת ב"כ המבקשים, לקביעת הבוררים כי זיכרון הדברים האמור "מחייב את הצדדים להמשיך בהליך מכירת הדירה כמסוכם", אין כל נפקות אופרטיבית ומשפטית ולא ניתן לאכוף אותו, מאחר שלהבנתו, פסק הבוררות אינו מחייב את מכירת הדירה אלא רק ניהול משא ומתן למכירתה. לסברתו, ככל שפסק בוררות אינו מחייב את הצדדים אלא להמשיך במשא ומתן ביניהם, אין לפסק זה כל נפקות ועל כן גם אין מקום לאשרו.

ב"כ המשיבים טוען בתגובה, ואף אני שותף לדעתו, כי קריאה זו של קביעת הבוררים המצוטטת לעיל, אין לה על מה לסמוך. הבוררים קבעו מפורשות כי זיכרון הדברים מחייב את הצדדים, ומסיבה זו חייבים הצדדים להמשיך ולבצע את הליך המכירה כפי שסיכמו בזיכרון הדברים. לא מצאתי בדברים אלה כל בסיס לטענה כאילו שאין הוראה מחייבת בפסק הבוררים האמור. כידוע, ישנן נסיבות בהן ייתן בית המשפט תוקף מלא לזיכרון הדברים גם אם לא מצליחים הצדדים לגבש חוזה מפורט לאחר מכן, ובמקרה דנן, מדובר בזיכרון דברים מפורט אשר אכן בכוחו להוות בסיס ליצירת חיובים; מופיעים בו פרטים באשר לזהות הצדדים, פרטי הנכס, מחיר הנכס והפקדת פיקדון. כן נקבע במסמך האמור כי "חוזה המכר ייערך תוך שבועיים מיום זיכרון הדברים"; וכמו כן קבעו הצדדים כי "לוח התשלומים ייקבע במועד חתימת החוזה".

אי לכך, אם בפסק הבוררות נקבע כי זיכרון הדברים שבין הצדדים דנן אכן מחייב, הרי שלפחות חיוב זה אכן ניתן לכאורה לאכיפה בדרכים המקובלות; ועל כן אין כל בסיס לטענת ב"כ המבקשים נגד מסקנה זו.

ממשיך ב"כ המבקשים לטעון כי קיימת מניעות מצד המשיב מלעתור לאישור פסק הבוררות, וזאת מאחר שבמעשיו של המשיב עצמו נשללה ממנו הזכות לבקש את האישור. לדבריו, המשיב סיכל את קיום המו"מ שבין הצדדים, וסירב להגיע להסכמה כלשהי בנוגע לנוסח חוזה המכר, וכן גם לא קיים את יתר הוראות פסק הבוררות, וביניהן, ההוראה בדבר תשלום שכירות עד לסיום העסקה.

כן טוען ב"כ המבקשים כי זיכרון הדברים עצמו נערך בהעדר גמירת דעת מצד המבקשים, והופעל לחץ כבד עליהם שיחתמו על המסמך; ועל כן, משמעות אישור פסק הבוררות הינה כי המבקשים ייאלצו להמשיך בעסקה בניגוד לרצונם.