הפ"ב 10256-10-14 גרטנר ואח' נ' שמואל (סמואלס) ואח',הפ"ב 36482-05-15 הוכמן נ' גרטנר

בפניי בקשת המבקשים, בני הזוג שרה וישראל גרטנר, להורות על ביטול פסק הבורר אשר ניתן ביום 30.6.14 (ב' תמוז תשע"ד) על ידי הדיינים הרב מנדל שפרן, הרב בצלאל וקסלשטיין והרב משה א' וינמן, ב"בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות וריבית שע"י בית הוראה הישר והטוב".

כפי שמפורט בבקשת הביטול, הצדדים הינם בעלי דירות בנכס הממוקם ברחוב בר אילן 25 בירושלים. המבקשים מתגוררים בקומה העליונה שבבניין; לצדם, באותה קומה מתגורר המשיב 1; ובקומה התחתונה – שלוש קומות מתחת לדירת המבקשים, מתגורר המשיב 2. בהתאם להיתר בניה שניתן למבקשים כדין, בנו הם מרפסת בדירתם. צידה השמאלי של המרפסת נושקת עם יחידת הדיור אשר נבנתה על ידי המשיב 1, כאשר לטענת המבקשים, דירה זו נבנתה בחריגה מהיתר הבניה שבתוקף.

המשיב 1 פנה לבית הדין בתביעה נגד המבקשים, בטענה כי המרפסת שבנו גורמת לו "היזק ראייה" בתוך יחידת הדיור שלו; והמשיב 2 הצטרף לתביעה זו, תוך שטען כי בניית המרפסת בדירת המבקשים, הממוקמת, בקו אנכי, מספר קומות מעל למרפסת שלו, מונעת ממנו להקים סוכה במרפסת ביתו.

בפסק הבוררות נשוא הבקשה שלפנינו הורה בית דין למבקשים להקטין את שטח המרפסת של דירתם בדרך של הריסת שטח של כ- 70 ס"מ מהמרפסת, על מנת שלמשיב 2 תהיה אפשרות לבנות סוכה במרפסת שלו, אשר כאמור ממוקמת מתחת למרפסת המבקשים, ובנוסף, על המבקשים לאטום חלק ממעקה המרפסת, כפי שהיא תישאר לאחר ההריסה החלקית שלה כאמור, על מנת למנוע המשך היזק הראייה שנגרם ליחידת הדיור של המשיב 1.

טענות הצדדים

ראשית טוענים המבקשים כי קיימת עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק") ("לא היה הסכם בוררות בר תוקף"), וזאת כיון שפסק הבוררות פוגע באופן ישיר בזכויותיה הקנייניות של המבקשת 1, אשתו של המבקש 2, המחזיקה במחצית זכויות יחידת הדיור, לרבות גם המרפסת שלה, בעוד שהיא מעולם לא חתמה על שטר בוררות, ולטענת ב"כ המבקשים היא מעולם לא הסמיכה את הבוררים לדון בעניינה. אי לכך, ככל שפסק הבוררות משליך על זכויותיה הקנייניות של המבקשת 1, הרי שהוא ניתן בחוסר סמכות.

בתמיכה לטענה זו מפנה ב"כ המבקשים לשטר הבוררות עצמו, אשר צורף לבקשת הביטול, כאשר מעיון בשטר עולה בבירור כי המבקשת 1 אינה חתומה עליו.

כן טוען ב"כ המבקשים בהקשר זה כי המשיבים היו מודעים היטב לעובדה שהמבקשת 1 לא חתמה על הסכם הבוררות ולא הייתה צד להליך הבוררות, וכראיה לכך מפנה ב"כ המבקשים לעובדה כי לאחר שהגיש לבית משפט זה בקשה לארכה להגשת בקשת הביטול, תוך שפירט בתמצית את העילות אשר לפיהן עומד לבקש את ביטול פסק הבוררות, ואשר ביניהן ציין גם את העובדה כי המבקשת 1 לא הצטרפה כצד לבוררות, הגישו המשיבים לבית הדין תביעה חדשה נגד המבקשת 1. טוען ב"כ המבקשים כי בעצם הגשת התביעה החדשה נגד המבקשת 1 כאמור, יש ללמוד כי אף הם הבינו שפסק הבוררות כפי שניתן אינו מחייב את המבקשת 1, ועל כן, כאמור, קמה עילה לביטול פסק הבוררות בגין העדר הסכם בוררות בין המשיבים לבין המבקשת 1.

מוסיפים המבקשים וטוענים כי הוראת הבוררים להרוס חלק ממרפסת ביתם ניתנה בחוסר סמכות, וזאת מאחר שבוררים באשר הם, אינם מוסמכים להוציא צווי הריסה, שהיא סמכות השמורה רק לרשויות המוסמכות; ועל כן, הסעד האמור שנתנו הבוררים בפסק דינם ניתן בחוסר סמכות והינו בלתי חוקי. ב"כ המבקשים תומך את טענתו על הוראות סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, לפיהן, אסור לאדם להרוס בניין או חלק ממנו ללא שניתנה לו היתר לכך; ועל כן, בהוראת הבוררים למבקשים כי עליהם להרוס חלק מהמרפסת מכוח הוראת הבוררים בלבד, הרי שבעצם מחייבים הבוררים את המבקשים לעבור על הוראת החוק האמור ולעבור עבירה פלילית.

על בסיס אותה טענה בדבר אי החוקיות שבצו ההריסה הכלול בפסק הבוררות, טוען ב"כ המבקשים כי קמות גם עילות ביטול נוספות, מכוח סעיף 24(9) לחוק – מכיוון שהוראה כאמור לבצע עבירה פלילית מנוגדת לתקנת הציבור, וכן מכוח סעיף 24(10) לחוק, מאחר שלאור הוראת הבוררים האמורה, "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". את הקשר בין העילה האמורה לפי סעיף 24(10) לחוק לבין הטענה האמורה בדבר אי החוקיות של הוראת הבוררים, מוצא ב"כ המבקשים בפסיקה הענפה העוסקת בפרשנות סעיף 24(10) האמור, לפיה תשמש עילה זו כבסיס להתערבות בית המשפט בפסק דינם של בוררים כאשר בית המשפט חש שנגרם אי צדק ואין כל עילה מיוחדת אחרת היכולה לשמש לביסוס ביטול הפסק, או כאשר ברצונו של בית המשפט להדגיש את מחאתו נגד התנהגות הבורר או הוראותיו בפסק הדין שהוציא מתחת ידו. בהקשר זה טוען ב"כ המבקשים כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט ייתן את ידו לאישור ולאכיפה של פסק בוררות שמורה ישירות לבעל דין לעבור עבירה פלילית, והדברים נאמרים שבעתיים כאשר המרפסת נשוא הוראת ההריסה נבנתה כדין על בסיס היתר בניה תקין, בעוד שדירתו של המשיב 1, אשר תבע את המבקשים בבוררות, נבנתה בסטייה מהיתר הבניה שבתוקף. אם יישאר אפוא פסק הבוררות על כנו, ייווצר מצב שבו תחול על המבקשים חובה להרוס בניה תקנית כדי להיטיב עם בניה של שכנים אשר נבנתה שלא כדין, ותוצאה זו אין לאפשר.

טענה נוספת מעלה ב"כ המבקשים והיא כי בדרך שבה ניהלו הבוררים את הליך הבוררות, קמה עילת ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, זאת מכיוון שלטענת המבקשים, "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". לטענת ב"כ המבקשים, מעיון בפרוטוקול הדיונים בפני הבוררים עולה כי הבוררים התקשו לנהל הליך מסודר בו ידע כל צד מה הטענה שנטענת נגדו ועל מה יש לו להשיב, ובמקום זה, "התנהל הליך הבוררות בצורה של שוק... כל צד צעק את מה שיש לו לומר", ובאי סדר זה הוציאו הבוררים פסק בוררות תחת ידם.

בהקשר זה טוען ב"כ המבקשים גם כי תוך כדי הדיון התירו הדיינים לדיירים נוספים להצטרף להליך, דבר אשר אינם מוסמכים לעשות בנוגע לצדדים אשר אינם חתומים על הסכם הבוררות ואשר המבקשים לא הסכימו לצרף להליך. בנוסף טוענים המבקשים כי בית הדין נקט בהתבטאויות "חריפות ומבזות שאין כמותן" כלפי המבקש 2 וכלפי הטוען הרבני אשר ייצג אותו בהליך. ב"כ המבקשים אף מפנה לשתי התבטאויות ספציפיות של הדיינים כלפי הטוען הרבני מטעמם וכלפי המבקש 2 (תוך שמפנה לפרוטוקול הדיונים שבפני הבוררים): הראשונה, עת כינו הבוררים את הטוען הרבני "נוכל", וכן כאשר הטיחו במבקש, "אתה לא יהודי". באווירה זו, של חוסר שליטה בנעשה בדיון, מצד אחד, ומצד שני כאשר הדיינים מבזים ומשפילים את הטוען הרבני ואת בעל הדין, אי אפשר להסיק כי ניתנה הזדמנות נאותה להם להעלות את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם בצורה מסודרת והוגנת.

במסגרת טענה זו מוסיף וטוען ב"כ המבקשים כי פסק הבוררות ניתן ללא שהוגשו סיכומים לבוררים, וזאת על אף שלטענת ב"כ המבקשים, בדיון האחרון בפניהם סוכם כי אכן יגישו הצדדים סיכומים בכתב. בהקשר זה אף מציין ב"כ המבקשים כי לאחר שהתקבל פסק הבוררים פנה הטוען הרבני של המבקשים לבוררים ושאל איך זה שהוציאו את פסק דינם ללא שהמתינו להגשת הסיכומים בכתב עליה הוסכם בדיון בפניהם, ובתגובה הסכימו הבוררים כי על אף שניתן כבר פסק הדין יתירו לצדדים להגיש סיכומים, ובמידת הצורך אף ישנו או יתקנו את פסק דינם. טוען ב"כ המבקשים כי בנסיבות אלו, אין לייחס משקל של ממש להיתר בדיעבד שניתן להגשת סיכומים כיון שהדיינים כבר גיבשו את דעתם, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינם החמור, וקשה לצפות מהם שישנו את עמדותיהם כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין בעקבות סיכומים שיוגשו מאוחר יותר.

בתגובה לטענות אלו, טוענת באת כוח המשיבים כי אין להתערב בפסק הבוררות וכי יש להשאירו על כנו. במענה לטענות של ב"כ המבקשים המפורטות לעיל, טוענת ב"כ המשיבים כדלהלן:

א.באשר לטענה שהבוררים פעלו ללא סמכות בכל הקשור לזכויותיה של המבקשת 1, אשר אינה חתומה על הסכם הבוררות, טוענת ב"כ המשיבים כי אין זה חריג למצוא בהליכים בפני דיינים בבתי דין תורניים, לרבות אותו בית דין שנתן את פסק הבוררות ואשר נבחר על ידי המבקשים מלכתחילה, כי הבעל לבדו יופיע בסכסוכים הנוגעים לזכויות בדירה המשותפת לו ולאשתו וייצג גם את האינטרסים שלה. ב"כ המשיבים אף מפנה לעובדה שגם נשותיהם של המשיבים אינן חתומות על שטר הבוררות, ועובדה זו לא מנעה מהן להיות חלק מההליך, כאשר כאמור, בהליכי בוררות בבית דין רבני, נתפסת חתימת הבעל בעיני כל הצדדים כהסמכה של שני בני הזוג להשתתפות בהליך (למעט כאשר ישנה התנגדות מפורשת מצד האישה, דבר שאינו קיים במקרה דנן). בתמיכה לטענה זו אף מפנה ב"כ המשיבים למספר פסקי דין בהם נקבע העיקרון האמור, אף שלא במסגרת של "דין תורה", וביניהם, רע"א 6574/13 אפרת עמרם נ' יהודה רגב (3.12.13), מפרי עטו של כב' השופט א' רובינשטיין (פסקה י') (להלן: "פסק דין עמרם"); וכן ת"א (ת"א) 1159/07 אמיר בטצייג נ' מ' אמיתי בע"מ (10.1.08), בעמ' 12-13 לפסק הדין. כעולה מפסקי דין אלה, מקובל במסגרת הליכי בוררות להכיר בצירופם להליך הבוררות של צדדים אשר אינם חתומים פורמאלית על הסכם הבוררות, כאשר מבוקש לצרף את מי "שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות" (פסק דין עמרם הנ"ל), ולטענת באת כוח המשיבים, אין ספק כי כאשר מדובר בבני זוג מתקיים הבסיס לצירופה של בת הזוג כבעלת דין בבוררות עקב "הקשר ההדוק" בינה לבין בעלה אשר השתתף - אומנם לבדו מבחינה פורמאלית - בהליכי הבוררות בפני הדיינים.

אומנם, ב"כ המשיבים אינה מכחישה כי המשיבים אכן פנו לבית הדין בתביעה חדשה נגד המבקשת 1 ספציפית, בבקשה כי פסק הדין שניתן על ידי הבוררים בתביעה המקורית יינתן גם כלפיה. ברם אין ללמוד מכך שהבוררים פעלו בחוסר סמכות כלפיה במתן פסק הדין המקורי, כיון שהמשיבים הגישו את ההליך הנוסף האמור רק עקב טענת המבקשת 1 שהיא אינה חתומה על הסכם הבוררות עם בעלה, וכי על כן פסק הבוררות אינו חל עליה. בנסיבות אלו, אין כלל הודאת בעל דין, כפי שנטען על ידי ב"כ המבקשים, לעובדה שהאישה אכן לא צורפה להליך המקורי, אלא שהמשיבים נקטו בהליך הנוסף ליתר בטחון על מנת להבהיר מה שהבוררים בעצם התכוונו לעשות מלכתחילה בהוציאם פסק בוררות נגד שני בני הזוג יחדיו.

ב.כאמור, טוענים המבקשים כי הבוררים פעלו בהעדר סמכות בהטילם חובה על המבקשים להרוס 70 ס"מ ממרפסת דירתם, וזאת בשל כך שדרוש היתר בניה על מנת לפרק או להרוס בנין או חלק ממנו. על כך משיבה ב"כ המשיבים, כי אין כל סתירה בין דרישת החוק המחייבת כי לא תבוצע כל הריסה בלי היתר, לבין הוראות הבוררים, כיון שיש לפרש את הוראת הבוררים להרוס את חלק המרפסת כאמור רק תוך שיקיימו המבקשים את כל דרישות החוק לשם כך, לרבות פניה מתאימה לוועדת התכנון והבניה בבקשה לקבלת היתר לבצע את ההריסה עליה ציוו הבוררים. בהקשר זה טוענת ב"כ המשיבים כי טענת המבקשים, כאילו שאין הצדדים מוסמכים לבדם להגיע לכל הסכם להריסת בניה שבוצעה כחוק, ועל כן, לפי הוראות סעיף 3 לחוק, מה שאין בסמכותם של הצדדים להסכים ביניהם אין גם בכוחם להסמיך את הבוררים להורות במקומם – אין לה על מה להישען, שכן, אף בעלי נכסים עצמם מוסמכים להסכים ביניהם על הריסה של בניה שבוצעה כחוק, כאשר מובן מאליו כי הביצוע של הסכם זה תלוי בקבלת ההיתרים המתחייבים על פי חוק, ואין כל סתירה בין השניים. אי לכך, גם אין כל סתירה בין הוראת הבוררים לבצע הריסה, לבין הוראות החוק המסדירות את הדרך לעשות כן באופן חוקי.

ג. ב"כ המשיבים גם מבקשת לדחות מכל וכל את טענת המבקשים כאילו שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא את ראיותיהם. לשם כך מפנה ב"כ המשיבים לפרוטוקולים של הדיונים, כאשר לטענתה, מעיון בפרוטוקולים עולה באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים, כי למבקשים ניתנה הזדמנות מלאה לטעון את טענותיהם וכי בפועל, הטוען הרבני של המבקשים וגם המבקש 2 עצמו דיברו, טענו והציגו בפני הבוררים כל טענותיהם ללא שמנעו זאת הדיינים מהם בשום שלב של הדיונים. אומנם, בפרוטוקולים עצמם אין תרשומת בדבר הרמת הקולות והצעקות אליהם מתייחס ב"כ המבקשים, ברם אף אם התנהל הליך הבוררות בצורה זו, אין זה ברור כיצד טענה זו קשורה עם עילת הביטול של אי מתן הזדמנות נאותה להעלות טענות ולהביא ראיות. אי הסדר של הליך הבוררות אומנם מקשה על הצדדים, ברם כאמור, מתוך הפרוטוקולים של הדיונים עולה כי הצדדים הצליחו והשכילו להעלות את כל טענותיהם בפני הבוררים עובר למתן פסק דינם.