העליון: רוצחי הנער דני כץ ז"ל לא ישוחררו על תנאי ממאסרם. - פסקדין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        המבקשים הורשעו - פעמיים - בחטיפתו וברציחתו של הנער דני כץ ז"ל, בפעם השנייה בעקבות החלטה לקיים משפט חוזר בעניינם. ערעור שהוגש על הרשעתם הראשונה נדחה וכך גם בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניינם. בקשה שהגישו לקיום משפט חוזר התקבלה. במשפט החוזר, שנערך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הורשעו המבקשים בשנית בכל העבירות שבהן נמצאו אשמים במשפטם הראשון. ערעור שהגישו המבקשים על הרשעתם במשפט החוזר נדחה, ובית המשפט העליון קבע כי אשמת המבקשים הוכחה מעבר לספק סביר גם במשפט החוזר.

2.        לאחר שהורשעו בשנית נגזר דינם של המבקשים למאסר עולם ועוד 15 שנות מאסר, שירוצו באופן חופף. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בידו לקצוב את עונשיהם לריצוי במצטבר, שכן אינו יכול להחמיר בעניין זה לעומת בית המשפט בהליך הראשון. בשנת 2006 קצב נשיא המדינה את עונשם של המבקשים ל-30 שנות מאסר. משחלפו למעלה משני שלישים מתקופת המאסר, פנו המבקשים לוועדת השחרורים בבקשה כי זו תורה על שחרורם המוקדם על-תנאי, לפי סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר או החוק). ועדת השחרורים הראשונה שדנה בעניינם של המבקשים החליטה שלא להורות על שחרורם המוקדם, ואולם החלטה זו בוטלה בעקבות עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וזאת לאור פגמים שנפלו בהליך שהתנהל לפניה. לפיכך התכנסה ועדת השחרורים בשנית, בהרכב שונה, על-מנת לדון מחדש בשאלת השחרור המוקדם. גם ועדה זו החליטה לדחות את בקשת המבקשים לשחרור מוקדם. עתירה שהגישו המבקשים כנגד החלטה זו נדחתה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.        ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה כי המבקשים מוסיפים לטעון כי לא היו מעורבים בפרשת הרצח שבגינה הורשעו, אולם קבעה שטענות אלה נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות השונות והרבות שדנו בעניינם, וכי אשמת המבקשים הוכחה מעל לספק סביר. לפיכך, קביעותיהן העובדתיות של הערכאות השיפוטיות שדנו בעניינם של המבקשים שימשו נקודת מוצא להכרעת הוועדה. כך, למשל, ציינה הוועדה כי המבקשים ביצעו את מעשי הפשע שבהם הורשעו בשל מניע לאומני וזאת על בסיס קביעת בית המשפט שדן בעניינם. לאחר מכן תיארה הוועדה בהחלטתה את הנתונים האישיים הנוגעים לכל אחד מן המבקשים, כפי שאלה עלו מן החומר שהונח לפניה. בין השיקולים ששימשו אותה בהחלטתה לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם מנתה הוועדה את השיקולים הבאים: המניע לביצוע העבירה; הטלת העונשים באופן חופף ולא במצטבר עקב המגבלה המיוחדת האוסרת על החמרת העונש במשפט החוזר; חומרת העבירה, נסיבות ביצועה המצמררות ומסוכנותם של המבקשים, כפי שהיא נלמדת מתוך חומרת העבירה והמניע לביצועה. 

           לעניין המסוכנות עמדה הוועדה על כך שלא עלה בידי המבקשים להראות כי חל בהם "שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת [מעשיהם] ומבחינת [מוכנותם] להשתלב בחברה ולתרום לה" (כמאמר סעיף 10(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר). עמדתה זו נבעה בעיקר מכך שהמבקשים לא הכירו בחומרת מעשיהם ואף לא הודו בהם. עוד ציינה הוועדה כי המבקשים לא נעזרו במוסדות המקצועיים שבכלא לשם קבלת טיפול ושיקום ומשכך אין בפני הוועדה חוות-דעת מקצועית ואובייקטיבית בשאלת מסוכנותם ואף אין תכנית שיקום לגבי המבקשים. שיקול נוסף ששקלה הוועדה היה השלכתו של שחרור מוקדם על בני משפחתו של הקרבן. ועדת השחרורים הרחיבה בהחלטתה גם לעניין הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט שעלולה להיווצר אם ישוחררו המבקשים כפי בקשתם, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות והחריגות של הרצח שבו הורשעו.

4.        כאמור, עתירה שהגישו המבקשים כנגד החלטת ועדת השחרורים נדחתה. בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עמד על העקרונות הבסיסיים של הפעלת ביקורת שיפוטית כלפי החלטות של ועדת השחרורים. כך ציין בית המשפט קמא כי אין הוא מחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו וכי אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, אלא נקודת המוצא היא שעליו לרצות את מלוא העונש.  בית המשפט קמא דחה מכל וכל את טענת המבקשים שלפיה זכותם להוסיף ולטעון לחפותם היא זכות חוקתית שאין לפגוע בה בדרך של דחיית בקשתם לשחרור מוקדם בשל כך שהם מסרבים להודות בביצוע העבירה. בית המשפט קמא עמד על כך שאף כי המבקשים זכאים להחזיק בעמדתם, הרי שוועדת השחרורים כפופה לפסיקת בית המשפט, שבה נקבעה אשמתם של המבקשים מעבר לספק סביר. לגבי העובדה שהמבקשים שוחררו ממעצרם בעת שהמתינו להכרעה במשפט החוזר, ובתקופה זו התנהגותם הייתה "נורמטיבית", ציין בית המשפט קמא כי בעת ההיא עמדה למבקשים חזקת החפות, ואילו היום היא אינה עומדת להם עוד. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי הוועדה פעלה כדין בעת ששקלה את הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט כנתון רלוונטי, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר. לאור כל אלה מצא בית המשפט קמא כי החלטת ועדת השחרורים הייתה סבירה, שקולה ומאוזנת.

5.        המבקשים ממקדים את בקשתם בשאלת המשקל שיש לייחס להכחשת העבירה על-ידם בעת שקילת שחרורם המוקדם. הם חוזרים על טענתם כי זכותם להכחיש את מעורבותם בעבירה היא זכות חוקתית, והם סבורים כי מתן משקל להכחשה זו על-ידי הוועדה פגעה בזכות הבסיסית לחופש מחשבה. המבקשים טוענים עוד כי ראוי להכיר באפשרות שאדם יורשע על אף היותו חף מפשע, ולפיכך אין להעמיד אסיר בפני הבחירה אם להודות בפשע שלא ביצע או לוותר על האפשרות ליהנות משחרור מוקדם.

           לשיטת המבקשים מרבית השיקולים שמנתה הוועדה הושפעו מכך שהם לא הודו בעבירות שבהן הורשעו. כך למשל, טוענים המבקשים כי בשל עמידתם על חפותם לא יכלו הם לקבל חוות דעת מקצועית באשר למסוכנותם ולסיכויי שיקומם מאת רשויות הכליאה ולא נבנתה עבורם תכנית שיקום. המבקשים מוסיפים ומדגישים כי בעת שהמתינו להכרעה במשפט החוזר שהו מחוץ למעצר במשך כשלוש שנים, ובתקופה זו לא עברו עבירות. בכך, כמו גם בהתנהגותם בעת שהייתם במאסר, יש כדי ללמד, לדעתם, על היעדר מסוכנות. לעניין זה טוענים המבקשים כי משנקבע בעת ההיא בבית המשפט כי הערכת מסוכנותם מאפשרת לשחרר אותם הרי שעל בית המשפט לקבוע כך גם היום במסגרת הליכי השחרור המוקדם. גם לגבי קביעת ועדת השחרורים כי לא חל במבקשים "שינוי בולט וממשי" טוענים המבקשים כי זו נגזרת מכך שלא הודו במעשיהם. לבסוף טוענים המבקשים כי במסגרת בחינת התקיימות תנאי סעיף 10(א) לחוק היה מקום להתחשב בעונש הסופי שנגזר עליהם בלבד, ולא היה מקום להתחשב בכך שבית המשפט סבר כי ראוי היה, באופן עקרוני, להחמיר עם המבקשים יותר מכפי שנעשה בפועל.

6.        המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת תחולה כללית ולכן אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. לטענת המשיבה בית המשפט קמא דחה את עתירת המבקשים תוך הפעלת אמות המידה הקבועות בחוק בנוגע להתערבות בהחלטותיה של ועדת השחרורים. עוד טוענת המשיבה כי ועדת השחרורים ובית המשפט קמא הסתמכו על הנסיבות הספציפיות של המבקשים, וכן כי הסתמכו הם על מגוון רחב של שיקולים ולא על טענת החפות לבדה. על כן, אף אם אחד השיקולים מעלה שאלה משפטית מהותית - אין מקום להיעתר לבקשה ולדון בערעור, שכן תוצאת פסק הדין לא תשתנה. בנוסף טוענת המשיבה כי חוק שחרור על-תנאי מתווה את השיקולים שאותם מחויבת ועדת השחרורים לשקול, ואלה כוללים, לפי סעיף 8(9) לחוק, את חוות דעתה של הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א). בענייננו סברה רש"א כי המבקשים אינם מתאימים לשיקום, מאחר שלא לקחו אחריות על מעשיהם ולא הפנימו את חומרתם ולכן הם לא עומדים בתנאי הסף לשיקום ואינם זכאים על-פי החוק לשחרור מוקדם. בנוסף, סעיף 10(ב) לחוק קובע כי על הוועדה לשקול "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו", וגם בעניין זה מחויבת הוועדה לשקול את שאלת הודאת המבקשים בעבירות שבגינן הורשעו. לאור זאת, מציינת המשיבה, השיקולים אשר שוקלת הוועדה הותוו בחוק, ואין להתערב בהחלטתה.

7.        עוד מוסיפה המשיבה כי השאלות שמעלים המבקשים נידונו והוכרעו בעבר בעע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678 (2003) (להלן: עניין אל עביד), בו דן בית המשפט בחוקיות עמדתו של המרכז לבריאות הנפש באשר להערכת מסוכנותם של עברייני מין מכחישים, לצורך יציאתם לחופשות. לטענת המשיבה, בפרשה זו נפסק כי בית המשפט לא יתערב בעמדה המבוססת על שיקולים מקצועיים, הניתנת מטעם גורם מקצועי שמעמדו עוגן בחוק. בנוסף קבע בית המשפט שם כי הגורם המקצועי לא יהרהר אחר הרשעתו של האסיר, ויצא מתוך הנחה כי העובדות שנקבעו בפסק הדין המרשיע הן נכונות. בית המשפט קבע עוד כי כנגד אסיר שלא ניתן להעריך את מידת מסוכנותו עומדת "חזקת מסוכנות", אשר תגבר ככל שאופי העבירה ונסיבותיה חמורים יותר. מצבו של אסיר שאינו משתף פעולה עם גורמי ההערכה ולכן לא ניתן לשלול את מסוכנותו - קרוב למצבו של אסיר שלגביו קיימת הערכת מסוכנות פוזיטיבית. בכך אישר בית המשפט את הקשר בין הכחשת העבירה לבין קביעת המסוכנות, לטענת המשיבה. בענייננו, על כן, עומדת כנגד המבקשים "חזקת מסוכנות", אותה לא הצליחו המבקשים להפריך.

           המשיבה מדגישה כי אין למבקשים זכות קנויה להשתחרר על-תנאי, וכי הנטל להראות שתנאי החוק מתקיימים מוטל על כתפי המבקשים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הוועדה פעלה לפי החוק, ובחנה האם חל במבקשים שינוי מבחינת הבנת חומרת מעשיהם, והאם יכולים הם לעבור הליך של שיקום לאחר היציאה מן הכלא. שיקולים אלה אמנם מושפעים באופן עקיף משאלת ההודאה באשמה, אך לעמדת המשיבה אף שאין בכך פגיעה בזכות המבקשים להחזיק בעמדותיהם ולהכחיש את ביצוע העבירה, אין המבקשים יכולים להתחמק מהתוצאות של הכחשה זו. 

8.        דין הבקשה להידחות. בבואה לשקול את עניינם של המבקשים, יצאה הוועדה מהנחה לפיה אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ותנאי לשחרור מוקדם הוא כי על האסיר להוכיח שהוא ראוי להשתחרר, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. הוועדה הגיעה לכלל מסקנה כי המבקשים לא הוכיחו את קיומם של שני התנאים הללו. בבחינת עניינם של המבקשים התחשבה ועדת השחרורים במגוון רחב של שיקולים, הנוגעים הן לנסיבות הפרטניות של המבקשים, כגון מסוכנותם וחומרת מעשיהם, הן לשיקולים רחבים יותר כגון הפגיעה באמון הציבור שעשויה להיגרם כתוצאה משחרור המבקשים. החלטתה של הוועדה מנומקת ושקולה, והיא מבוססת היטב על החוק ועל הפסיקה לעניין שחרור מוקדם ממאסר. יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002)). מטבע הדברים, התערבות ערכאה שלישית תיעשה אף במתינות רבה יותר.

9.        גם לגוף הדברים אין כל פגם בהחלטת הוועדה. חוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע את השיקולים שבהם רשאית או אף חייבת הוועדה להתחשב. בין השיקולים האלה, על הוועדה לשקול את שאלת מוכנות האסיר להליכי שיקום, על סמך חוות דעתה של רש"א. רש"א מצידה שוקלת את השאלה האם האסיר מסוגל להשתקם ולצורך כך בוחנת, בראש ובראשונה - האם לקח אחריות על מעשיו והאם הוא מבין את חומרתם. מובן, איפוא, כי כאשר מתחשבת הוועדה בעמדת רש"א, שוקלת היא בדרך עקיפה גם את הודאת האסיר באשמה. החוק קובע בנוסף לכך כי על הוועדה לשקול את השינוי שחל באסיר מבחינת הבנת חומרת מעשיו ולקיחת אחריות עליהם. השיקולים של מסוכנות האסיר ושל מידת הבנתו את חומרת מעשיו עומדים בבסיס ההחלטה אם לאפשר לאסיר שחרור מוקדם אם לאו. שיקולים אלה אכן מושפעים, בצורה עקיפה, מהכחשת האסיר את העבירות שבגינן הורשע, אך השפעה זו טבועה בהוראות החוק.

           עוד קובע החוק כי הוועדה רשאית להתחשב בפגיעה שעשויה להיגרם לאמון הציבור במערכת המשפט אילו ישוחרר האסיר. במסגרת זו שקלה הוועדה האם שחרור המבקשים יוביל ל"יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר" (סעיף 10(א) לחוק). החלטת הוועדה כי שחרור המבקשים יגרום לפגיעה באמון הציבור היא סבירה בהחלט, ואין להתערב גם בה. חומרת העבירה ונסיבותיה הן מצמררות וחריגות באופיין האכזרי. קביעתה של הוועדה כי שחרור מוקדם של המבקשים יוביל ליחס בלתי סביר בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין תקופת המאסר שיישאו בפועל היא סבירה ונכונה, ועל-כן סבור אני כי אין ממש בטענות המבקשים לפיהן היה על הוועדה להתחשב באורך תקופת המאסר לאחר קציבת העונש על-ידי נשיא המדינה בלבד. הוועדה התחשבה גם בעונש שנגזר על-ידי בית המשפט ובדברים שנכתבו על-ידו לגבי העונש - ובכך נהגה כשורה.

10.      המבקשים טוענים כאמור כי התחשבות בהכחשתם את עובדות פסק הדין פוגעת בזכותם החוקתית, לכאורה, להחזיק בדעה כי הם חפים מפשע. אך משניתן פסק דין חלוט בעניינם ובו נקבע כי אשמתם הוכחה מעבר לספק סביר (ובמקרה זה - על-ידי ארבעה מותבים שונים) - ההכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין יהיו הבסיס עליו תשתית הוועדה את קביעותיה. אין בכך משום פגיעה בחזקת החפות, שכן חזקה זו אינה עומדת למבקשים מרגע שהורשעו כדין. קל וחומר כך - מקום בו הרשעתם נבחנה שוב ושוב. נהפוך הוא, בבוא הוועדה לשקול את אפשרות שחרורו המוקדם של אסיר - על האסיר מוטל הנטל להוכיח כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. ואשר למבקשים, אין בכך פגיעה בזכות כלשהי שלהם. משהורשעו בדינם, לא נותרו עוד סימני שאלה באשר לכך שביצעו את העבירות. המבקשים זכאים להחזיק בעמדתם ולהביעה - אך הם אינם זכאים שתינתן לה משקל בהחלטת ועדת השחרורים. אין לקבל את גישתם של המשיבים כי במקרה שלהם (או בכל מקרה בו אסיר מסרב להודות במעשיו ולשתף פעולה גם גורמי הטיפול בכלא) - צריכה הוועדה להסתפק בהתחשבות בלעדית בהתנהגותם בעת שהייתם במאסר.

           שאלות דומות לאלה שמעלים המבקשים בפנינו כאמור נידונו בעניין אל עביד, אליו מפנה המשיבה. שם נקבע כי הגורם המקצועי השוקל את שאלת מסוכנותו של אסיר מסוים יכול ואף צריך לצאת מתוך הנחה כי העובדות שנקבעו בפסק הדין המרשיע הן נכונות. כמו כן נפסק שם כי אסיר שאינו משתף פעולה עם הגורמים האמונים על קביעת מסוכנותו - קמה לגביו חזקת מסוכנות, ועל כן מצבו קרוב לזה של עבריין שלגביו קיימת הערכת מסוכנות פוזיטיבית. המבקשים טוענים כי יש להבחין בין עניין אל עביד לבין עניינם, שכן הקביעות שם התייחסו לעברייני מין בלבד. אולם אין בסיס להבחנה זו, שכן גם המעשים אותם ביצעו המבקשים הם חמורים ומעידים על מסוכנותם (ראו בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נד(2) 313, 323 (2000)). את הנטל להוכיח כי מסוכנות זו אינה קיימת - לא הרימו המבקשים. כבעניין אל עביד כך גם בעניינם של המבקשים אין מקום להתערב בהחלטות המקצועיות המתקבלות על-ידי רש"א, כאשר לא נפל בהן פגם. לנוכח דברים אלה, אף שההנמקה בעניין אל עביד מבוססת גם על נימוקים הקשורים באופיים של עברייני מין, ניתן לקבוע כי קביעות אלה הן נכונות גם במקרה שלנו, בו הורשעו המבקשים בעבירות חמורות במיוחד.

11.      לסיכום, וועדת השחרורים שקלה את השיקולים אשר החוק מצווה עליה לשקול. בתוך כך נשקלה בדרך עקיפה גם שאלת אי-הודאתם של המבקשים באשמה (כפירה מאוחרת, שבאה בעקבות הודאה מפורטת בראשיתם של הליכים), אולם התחשבות זו בדין יסודה. בנוסף לכך, התחשבה הוועדה במכלול רב של שיקולים שאינם מושפעים מטענת החפות; שיקולים המבוססים על נסיבותיהם המיוחדות של המבקשים היה אכן צורך שיישקלו.

           אשר-על-כן, הבקשה נדחית.

                                                                                      המשנה- לנשיאה