העליון קיבל תביעת פיצויים שהוגשה בעקבות שיבושים במשלוח חבילות בדואר - פסקדין

 א.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג) ברת"ק 56959-01-13 מיום 18.2.13, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (הרשמת הבכירה ספרא- ברנע) בת"ק 39383-05-11 מיום 6.1.13. עניינה של הפרשה- תביעת פיצויים בעקבות שיבושים במשלוח חבילות בדואר.

 רקע וטענות הצדדים

ב.        המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבה (להלן חברת הדואר) לפיצויים בגין אי מסירתו של דואר שנשלח ליעד בגרמניה ביום 1.8.10. המבקש שלח שתי חבילות, ושתיהן שבו ארצה לאחר ארבעה חודשים, והחבילה השניה הושבה למבקש חודשיים וחצי לאחר מכן. המבקש טען כי חברת הדואר התרשלה בכך, שבעת משלוח החבילות לא עידכנה אותו כי על פי החוק בגרמניה, בהעדר מסירה לכתובת הראשית, לא תימסר החבילה לכתובת משנית. לדבריו, היה עליה להודיעו על כך במעמד שליחת החבילות. כן נטען להתרשלות בגין עיכוב החבילה השניה.

ג.        בית המשפט לתביעות קטנות דחה את טענת חברת הדואר להתיישנות, וקיבל את טענת המבקש, כי לא הוסבר לו שעליו להירשם לשירות הקרוי "עקוב אחרי" בגרמניה על מנת שתבוצע הפניה אוטומטית של דבר הדואר, במקרה של אי מסירה בכתובת הראשית, אל כתובת משנית. נקבע שאף כי ראוי היה שפקיד הדואר יעדכן את המבקש בכך שבגרמניה לא ייעשה ניסיון למסירה לכתובת המשנית, אין בכך משום רשלנות רבתי כמשמעה בסעיף 85 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן החוק), הקובע, ש"נזק שגרם פקיד דואר המועסק על ידי בעל רישיון כללי במתן שירותי דואר ועקב שירותים אלה - לא ישא בו הפקיד במידה העולה על אחריות בעל רישיון כאמור, אלא אם כן גרם לנזק בפעולה מכוונת או ברשלנות חמורה". עוד נקבע, כי החזרתה של החבילה השניה למבקש כחודשיים וחצי לאחר הגעתה ארצה מהוה רשלנות, אך אף זו אינה רשלנות חמורה. נדחתה איפוא תביעתו של המבקש לתשלום פיצוי בגין נזקים בשל רשלנות חמורה או פעולה מכוונת של פקידי הדואר, אולם נפסק פיצוי בגובה החזר דמי הדואר והוצאות החזרת החבילות בגין אי מסירתן, בהתאם לסעיף 17א(ג) להודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות חברת הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין-לאומי (להלן ההודעה). הפיצוי שנפסק היה בסך 1440 ש"ח, ובו החזר הסכומים ששולמו, אגרת משפט והוצאות. הוסבר, כי אחריותה של חברת הדואר בגין נזקים הנגרמים במסגרת מתן שירותי הדואר, מוגבלת בתנאים ובסכומי הפיצויים המשולמים, שכן השירותים הניתנים על ידי חברת הדואר והתעריפים שבצידם מכוונים להיות שוים לכל נפש; הטלת אחריות ללא הגבלה על חברת הדואר בנוגע לשירותים המסופקים על ידיה, תוביל בהכרח לעליה במחירי שירותים אלה, ועל כן לפגיעה קשה בציבור כולו.

ד.        בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש וקבע אף הוא, כי ככל שהיתה רשלנות מטעם חברת הדואר בכך שלא הוסבר למבקש שעליו להירשם לשירות הקרוי "עקוב אחרי", כמו גם בעיכוב בהשבת החבילה, לא הגיעה זו לכדי "רשלנות חמורה" או פעולה מכוונת.

הבקשה

 ה.       בבקשת רשות הערעור שבפניי נטען, כי אין בסעיף 17א(ג) להודעה כדי ללמד על הגבלת אחריות או על הגבלת היקף הפיצוי, וכי בנדון דידן נגרם הנזק בשל הטעיית הצרכן בשלב קבלת החבילה למשלוח. הוסף, כי יש לפרש בצמצום את היקף החסינות של עובדי ציבור, ומכל מקום בענייננו התרשלו הגורמים הרלבנטיים בחברת הדואר. המבקש הפנה לתמיכה בטענותיו - בחזית רחבה - לת"ק 1151/09 מיכאל נ' חברת הדואר (לא פורסם) (להלןעניין מיכאל); לת"א 922/97 סלמן נ' רשות הדואר (1997)(להלן עניין סלמן); לת"ק 1707/01 לביא נ' רשות הדואר (2002) (להלן עניין לביא) ול-א' 52444/00 פניני נ' רשות הדואר (2001) (להלן עניין פניני). איני יודע אם טענותיו שמעבר לאמור בפסקי הדין הובאו בפני בית המשפט לתביעות קטנות ובית המשפט המחוזי, שכן לא צורף חומר מתאים ועל כך יש להצר; ומכל מקום אדרש אליהן בקצרה.

הכרעה

ו.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. מקל וחומר כך, כשהמדובר בהליך של תביעות קטנות, שגם הערעור בבית המשפט המחוזי לגביו הוא ברשות (ראו סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984) וניתן במשורה. מטבע המאטריה, בבית משפט זה יידונו תביעות קטנות במקרים חריגים שבחריגים, וזאת במקרים של עוול או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (2005), פסקה ט(2); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל (2007), פסקה ו'). ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה, בנסיבות הספציפיות, סוגיה מן הסוג המצדיק אותו חריג נדיר.

ז.        גם לגופם של דברים לא מצאתי מקום להתערבות, אף שאוכל להבין לליבו של המבקש. חברת הדואר היתה רשות ממשלתית החל משנת 1986, ובשנת 2006 יוסדה כחברה ממשלתית. החוק מגביל את אחריות חברת הדואר ועובדיה באופן כמעט מוחלט לנזקים מסוימים (ראו למשל סעיף 78 לחוק, הקובע כי חברת הדואר ועובדיה אינם אחראים לנזק שנגרם בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר), וסעיף 85 מגביל כאמור את אחריותם האישית של פקידי הדואר לנזק שנגרם בפעולה מכוונת או ברשלנות חמורה. זו בחירתו של המחוקק, אף כי ככל חוק, סעיפיו נתונים לפרשנות, אליה נידרש.

ח.       עינינו הרואות, כי בחוק זה, כבחוקים נוספים, הוגבלה ביסודה האחריות האישית אשר ניתן להטיל על עובד ציבור בגין פעולתו, כל עוד זו לא נעשתה ביודעין ובאופן מכוון (ראו גם סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. וכן חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (סעיפים 2 ו-3 בין השאר); האזכורים מובאים על דרך היקש, שכן בנידון דידן עסקינן בחקיקה ספציפית). הוראות החוק הרלבנטיות נועדו לאפשר לעובדי ציבור למלא את תפקידם בלא מורא שמא ייתבעו בגין מעשה או מחדל בעת מילוי תפקידם, כל עוד לא חרגו לעבר זדון או רשלנות חמורה. בעניין סלמן ובעניין לביא נדרש בית המשפט לסעיף 78(א) לחוק הדואר, ומתח ביקורת באשר להיקף החסינות המוקנה לחברת הדואר (אז רשות הדואר) ולעובדיה. השופט סובל קבע בעניין לביא, לאחר שנתן דעתו גם לשיקולים שביסוד צמצום האחריות וביניהם עלות השירותים לאזרח, כי יש מקום לפרשנות לסעיף 78 שתצמצם את החסינות המוקנית לחברת הדואר ולעובדיה, וכי אין לפרש את החוק באופן המונע חיוב החברה ופקידי הדואר בפיצויים בגין נזק שנגרם עקב רשלנות. לבסוף נדרש השופט סובל גם לסעיף 85 לחוק, וקבע כי יש להטיל אחריות במקרה דהתם גם מכוח סעיף זה. בעניין פניני הטעים השופט אטדגי, כי כאשר גוף ציבורי במהותו נותן שירותים המסופקים על ידי גופים מסחריים אשר פועלים למטרות רווח, יש לצפות ממנו לסטנדרטים של שירות הנדרשים מגוף מסחרי רגיל.

ט.       אכן, קיימת מגמה לצמצום חסינות גופי המדינה (ראו ע"א 623/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 477), וכך גם ראוי, שכן המדינה ורשויותיה אינן מעניקות עוד אך שירותים "ציבוריים קלאסיים", אלא שירותים נוספים, הנושאים לא אחת אופי מסחרי, חסינות מוחלטת עלולה להוביל להתנהלות לא ראויה של הרשות; כך אולי ביתר שאת ביחס לחברת הדואר, שכזכור שינתה צורת התאגדותה מרשות לחברה, בין היתר עקב שינוי באופיה והרחבת השירותים שהיא מספקת. סבור אף אני, כי ככלל על המגמה הפרשנית להיות כזאת המתחשבת בהתפתחות החברתית והציבורית הכללית, בתרבות הצרכנות, ובצורך לתמרץ את רשויות הציבור העוסקות בפעילות כלכלית מסחרית ליתן שירות ראוי; זאת בלא לגרוע מגרעין הכרעתו של המחוקק. גישה זו יפה בתחומים שונים, כגון הפרשנות הנוגעת לאיכות הסביבה מול צרכי ביטחון ועוד (עע"מ 2408/05 הושעיה נ' מדינת ישראל (2007)). בנידון דידן מכל מקום דומה, כי סעיף 85 לחוק המאפשר הטלת אחריות אישית על עובד חברת הדואר כאשר מדובר ברשלנות חמורה ובפעולה במזיד, נועד גם  לאזן בין צורך זה של "רוח העידן" (ראו בהקשר אחר החלטתי בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 671) אשר משמעה צמצום החסינות, לבין החשש מהרתעת עובדים במילוי תפקידם.

י.        מכל מקום, בענייננו, כאמור, לא נמצא - כהכרעה עובדתית - כי מדובר ברשלנות חמורה או במזיד, ולא נמצא איפוא מקום לפצות את המבקש בגין פעילות כאמור. בכך אין מקום להתערבותנו. כידוע בית משפט של ערעור, כל שכן בגלגול שלישי, לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (רע"א 2111/07 זיידי נ' דני את דורון שטיחים בע"מ (לא פורסם; 2007). מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. אף אנכי נתקשיתי לומר, חרף הפגמים שנפלו בשירות לו זכה המבקש, שאלה מגיעים לכדי רשלנות חמורה. נוכח האמור לא נפל איפוא פגם בהכרעת בתי המשפט הקודמים ובפיצוי שנקבע. אוסיף באשר לפיצוי, כי אכן סעיף 83(א) לחוק הדואר מעגן את אחריות חברת הדואר לחבילות הנשלחות מחוץ למדינה וקובע, כי "בעל רישיון כללי אחראי לחבילה הנשלחת באמצעותו לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לענין אחריות של מינהל דואר באמנת הדואר העולמית כפי שהיא בתוקף אותה שעה (להלן - אמנת הדואר) ושעליהם פורסמה הודעה ברשומות". סעיף 17א(ג) להודעה, אשר הוצאה בהתאם לאמור, קובע כי "הוחזרה חבילה לשולח בלא ציון סיבת אי המסירה לנמען, זכאי השולח להחזר דמי הדואר וכן להוצאות החזרת החבילה". בהתאם לזאת קיבל המבקש פיצוי. היקף הפיצוי נקבע בהוראת סעיף זה, וקשה להלום איפוא את הטענה כי אין ללמוד הימנו על גבולות הפיצוי. כפי שהסביר בית המשפט לתביעות קטנות, מדובר בפרי איזון בין הצורך לתמרץ פעילות יעילה ותקינה של חברת הדואר לבין האינטרס הציבורי בהספקת שירותיה באופן שיהיה נגיש לציבור כולו (ראו הצעת חוק רשות הדואר, התשמ"ג- 1983,הצעות חוק 1636, (תשמ"ג), עמ' 215). בית המשפט רשאי, כמובן, לזכות את הנפגע, במקרים של רשלנות חמורה וזדון בפיצוי על עגמת נפש (נזק לא ממוני), ובכל מקרה ניתן לפצות בהוצאות משפט ראויות על הטרחה שנגרמה לנפגע בהליך. לבסוף, עיינתי בפסיקה שאליה הפנה המבקש, אולם חוששני כי אין הנדון דומה לראיה. בעניין מיכאל בחן בית המשפט, כבנידון דידן, האם אי מסירת חבילה והחזרתה לשולח בשוגג מגיעה לכדי רשלנות חמורה, וקבע, כי אין התובע דשם זכאי לפיצוי העולה על הפיצוי בסעיף 17א להודעה. בעניין לביא היתה זו שרשרת תקלות ארוכה שהובילה לאי מסירת דבר הדואר ליעדו, חמורה בהרבה מהנדון דידן. בעניין פניני היה זה המכס בצרפת שעיכב את החבילה ובעניין סלמן לאורך זמן ובאופן שיטתי לא נתקבלו דברי דואר בתא דואר בטענה כי התובע דשם סגר את התא. ואחר שאמרנו כל אלה, יש לטעמי מקום לשקול תיקון חקיקה המביא בחשבון את ההתפתחויות המשפטיות הכלליות בישראל בעשרות השנים האחרונות, מאז שנות השמונים של המאה הקודמת.

י"א.     בנתון להערות האמורות, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

           ניתנה היום, כ"ח באייר תשע"ג (8.5.13).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: