העליון קיבל ערר של בעל שהואשם באלימות כלפי אשתו- ישהה במרכז לגברים אלימים

1.                      לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), בגדרה התקבל ערר המשיבה ובוטלה החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ב' שגיא), אשר הורה לשחרר את המבקש ממעצר לחלופה במסגרת של מרכז לגברים אלימים.

להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

השתלשלות העניינים

2.              בתאריך 24.5.2010 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ובו יוחסו לו חמישה אישומים, הכוללים עבירות של תקיפה חבלנית של בת זוג, תקיפת בת זוג ואיומים. עם הגשת כתב האישום התבקש בית המשפט להאריך את מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו, שהתקשה להמליץ באופן חד משמעי על שחרורו, הורה בית משפט השלום הנכבד על הארכת מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים בעניינו. ערר שאותו הגיש המבקש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי - נדחה.

3.              בתאריך 9.11.2010 הודה המבקש בעובדות כתב אישום מתוקן, והורשע בארבעה אישומים. באותו מועד גם העידה המתלוננת במסגרת הטיעונים לעונש ונתבקש תסקיר מעודכן משירות המבחן. משלב זה החל למעשה בית משפט השלום הנכבד לבחון את אפשרות שחרורו של המבקש לחלופת מעצר.

4.              במסגרת הליך בדיקת אפשרות שחרורו של המבקש לחלופה, ערך שירות המבחן מספר תסקירים בעניינו ואף הותר למבקש לצאת לשני מוסדות טיפוליים, לשם עריכת ראיונות קבלה. לאחר שהמבקש נמצא מתאים לטיפול בשני המוסדות, המליץ לבסוף שירותה המבחן על שחרורו של המבקש למסגרת טיפולית בבאר שבע, שכן מסגרת זו סגורה ומרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת. בתסקיר מאוחר יותר אף הרחיב שירות המבחן ותיאר את תנאי הטיפול והשהות במוסד, וכן הוגש לבית משפט השלום הנכבד מסמך מטעם המוסד עצמו המפרט את מטרותיו ואת תנאי השהייה בו.

5.              בתאריך 14.4.2011 הורה כב' השופט ב' שגיא על שחרורו של המבקש למרכז הטיפולי לגברים אלימים בבאר-שבע. בהחלטה נאמר כי קיים אינטרס ציבורי בשיקומו של המבקש, שכן בני הזוג מעוניינים לחזור לחיות ביחד. עוד ציין בית המשפט כי המבקש עצור כבר תקופה ארוכה - כ-11 חודשים (כיום אף יותר). בית משפט השלום הנכבד קבע כי יש מקום ליתן בנסיבות מקרה זה משקל ממשי לאינטרס השיקומי. לשיטת בית משפט השלום, מדובר בנאשם אשר, בהערכה זהירה, ריצה חלק לא מבוטל מהעונש לו הוא צפוי, אף ללא אותו הליך שיקומי, ועוד ציין כי לדעתו גזירת דינו של המבקש ללא הליך טיפולי היא פתרון לטווח קצר. נקבע כי המבקש ישוחרר למרכז הטיפולי לגברים אלימים בבאר שבע, תחת פיקוחו של ערב בערבויות אשר נחתמו לצורך שחרורו של המבקש לבדיקות ההתאמה. עוד נקבע כי המבקש ישהה בתנאי הרחקה מהמתלוננת, אך יוכל להיפגש עם ילדיו בנוכחות ערב, על פי המלצות גורמי הרווחה בעיר מגוריה.

6.              על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט הנכבד קמא קיבל את הערר, בציינו את עברו הפלילי של המבקש בעבירות של אלימות כנגד אשתו. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף ובחן את טענות הצדדים לגבי עצם הסמכות לדון בערר על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, שכן באת-כוח המבקש טענה כי מרגע שהוא הודה בהליך העיקרי - אין סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בערר על ההחלטה לשחררו, שכן מדובר בהחלטה הקשורה לגזר הדין ולא למעצרו.

באת-כוח המשיבה טענה מנגד כי הסמכות קמה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

7.              בית המשפט הנכבד קמא קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי צו מעצר לאחר כתב אישום עומד בתוקפו ככלל עד למתן גזר הדין, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת וממילא נתונה הסמכות לדון בערר לערכאת הערעור, אף זאת בכל שלב עד לסיום ההליכים.

לגוף הדברים נקבע כי קיימת מסוכנות של המבקש וכי העבירות שבהן הודה המבקש מטילות ספק רציני האם עדותה של המתלוננת, במסגרת הטיעונים לעונש ודבריה לפני שירות המבחן, כי רצונה לשוב ולחיות עם המבקש - אכן משקפים את רצונה הממשי, או את חששה מהמשיב. אשר לחלופת המעצר שנבחרה על ידי בית משפט השלום הנכבד - בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש כי מדובר במרכז טיפולי שבמבנה שמעליו מצויה דירה, שאיננה משמשת כחלופת מעצר על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה, כאשר מרבית האלימות של המבקש בוצעה בהיותו בגילופין ולנוכח העובדה שהמרכז הטיפולי איננו משמש כמרכז גמילה מאלכוהול - אין די בחלופה זו כדי להפחית את המסוכנות במידה מספקת כדי להביא לשחרורו של המבקש. בית המשפט הוסיף וציין כי הגם שהחלטת בית משפט השלום ניתנה על ידי השופט הדן בתיק העיקרי, המכיר את המבקש ואת המתלוננת ואת כל החומר הרלבנטי לגביהם, הרי במקרה זה גוברים השיקולים האחרים הרלבנטיים ובכל מקרה אין מניעה לשלב את המבקש במסגרת טיפולית לאחר ובמסגרת גזר הדין.

8.              בגדרי הבקשה למתן רשות לערר על ההחלטה המפורטת של בית המשפט המחוזי הנכבד טוענים באי-כוח המבקש כי החלטת בית משפט השלום לא היתה החלטת מעצר "רגילה", אלא החלטה שנבעה מהתרשמותו של בית משפט השלום ממורכבות עניינו של המבקש, מהיכרות עם התיק ועם הגורמים הנוגעים בדבר. עוד מדגישים באי-כוח המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נהג בריסון המתבקש עת שביטל את החלטתו של בית משפט השלום. בכל הנוגע לעצם מתן הרשות לערור - לשיטת המבקש, עניינו מעלה מספר שאלות עקרוניות המצריכות הכרעה ובכל מקרה מדובר במקרה חריג המצדיק רשות ערעור.

לגוף הדברים - המבקש טוען כי החלטת בית משפט השלום הינה החלטה מאוזנת וראויה העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי וכי קיים צורך לשקם את המבקש כדי שיוכל לחזור לחיק משפחתו, מתוך תקווה שהטיפול ישים קץ להתנהגויותיו האלימות כלפי זוגתו. לגבי מידת מסוכנותו, טוען המבקש כי כוונותיו להשתקם רציניות והדבר נלמד גם מכך ששוחרר כבר פעמיים כדי להתראיין במוסדות הטיפוליים ועמד בכל תנאי שחרורו בהזדמנויות אלה. גם סיכויי הצלחת התהליך הטיפולי נתפסים על ידי המבקש כטובים ובכך מסתמך הוא על כך ששלושה גורמי מקצוע אובייקטיביים שתחום עיסוקם ומומחיותם הוא הערכת סיכויי הצלחה של טיפולים מסוג זה - מצאו כי המבקש כשיר, מתאים ומוכן לטיפול. עוד נטען כי חלופת המעצר במרכז הטיפולי מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן המבקש, גם כאשר המרכז איננו מתחייב לעדכן ישירות את המשטרה על הפרה של תנאי השחרור, שכן מוסדות מסוג זה עובדים אל מול הערבים ואל מול שירות המבחן.

9.              המדינה מתנגדת למתן רשות הערר וטוענת כי נסיבות המקרה אינן מעלות כל עילה למתן רשות ערעור. לגוף הדברים, המדינה סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. באת-כוח המדינה הדגישה בטיעונה את המסוכנות הרבה הנשקפת מן המבקש שבאה לידי ביטוי גם בתסקירים המוקדמים של שירות המבחן ובעברו הפלילי בעבירות מתחום האלימות במשפחה.

10.           בדיון שנערך בפני הוסיפו והרחיבו עורכות הדין המלומדות של שני הצדדים טענות לעניין רשות הערעור. כן התחדדה נקודה בעייתית נוספת הכרוכה באחד מילדיו הקטינים של המבקש, שמצבו איננו פשוט, בשים לב למעצרו של המבקש, וגם בכך יש להתחשב.

11.           נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה ובשים לב לעניינו של הקטין האמור, החלטתי בסוף הדיון לאפשר לצדדים אורכה, לפני שאתן את החלטתי, כדי לבחון אפשרויות שונות לפתרון, שעשוי לייתר את הצורך בהכרעה במכלול זה. פתרון שכזה לא הסתייע ולכן יש צורך להכריע בבקשה.

דיון והכרעה

12.           לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הרב שהגיש המבקש - החלטתי לדון בבקשת הרשות לערור כאילו ניתנה רשות והוגש ערר על פי הרשות שניתנה. הגעתי למסקנה זו בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה, לעובדה שמדובר בהחלטה משמעותית ביותר לגבי בני משפחתו הקטינים של המבקש ועתידם (ולא אוכל להרחיב בדבר, כאמור) ובשים לב לכך שבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, הפך החלטה של המותב הדן בתיק ומכיר את התיק לפני ולפנים.

הנה כי כן, הגם שלא מתעוררת בתיק זה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או ציבורית, הרי ששילוב הנסיבות החריגות שפורטו לעיל מצדיק מתן רשות לערור.