העליון: קביעה שהסכם שנכרת בין צדדים מחייב אינה מהווה מעשה בית דין באשר לתוכנו - פסקדין

השופטת מ' נאור:

1.        המערער, חברון טרבלסי, הגיש בשנת 2001 לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה למתן פסק דין הצהרתי נגד קיבוץ איילת השחר. בתביעה זו ניתן ביום 7.10.2003 פסק דין על ידי השופטת דנון (ה"פ (מחוזי נצ') 160/01 חברון טרבלסי נ' קיבוץ איילת השחר, אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ) שיכונה להלן פסק הדין הראשון. התביעה נגעה להסכם שלטענת התובע נכרת בינו לבין הקיבוץ, חלקו בכתב, במכתב מסוים מיום 25.12.2000, וחלקו בעל פה. ההסכם נגע לקליטת עולים במסגרת הקיבוץ בתמורה המתקבלת ממשרד הקליטה. בקצרה יסופר כי המערער פנה בסוף שנת 2000 אל הקיבוץ אשר ברשותו חדרי הארחה ובית מלון והודיע כי הוא עומד לפני התקשרות עם המשרד לקליטת עלייה להספקת שירותי קליטה לקבוצת עולים בת כ-200 איש. המערער ביקש שהקיבוץ ישכיר לו קומפלקס שכלל 62 חדרי אירוח ומבנה מנהלי למשך תקופה של שנתיים עם אופציה להארכה לתקופה נוספת. ביום 25.12.2000 הועלו עקרונות ההסכם על הכתב. ביום 10.1.2001 נעשה, בעל פה, תיקון להסכם. אולם, בפועל, לא מומשו ההסכמות והקיבוץ התקשר במישרין עם המשרד לקליטת עליה. המערער הודח למעשה מן הפרויקט ויצא וידיו על ראשו. הקיבוץ התקשר במישרין עם המשרד לקליטת עלייה. תחילה השכיר אותם 62 חדרי האירוח, ומאוחר יותר השכיר גם 144 חדרים בבית המלון. הקיבוץ טען להגנתו בתביעה הראשונה כי כלל לא היה הסכם מחייב. נקודת המחלוקת המרכזית בהליך שבפנינו נוגעת למשמעות פסק הדין הראשון ולשאלה באלו עניינים הוא מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. בשלב זה אביא את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון כלשונן:

"לפיכך, הגעתי למסקנה שהקיבוץ הפר את ההסכם לעריכת הסכם שכירות עם התובע, דהיינו את התחייבותו במכתב מ-25/12/00 ועליו לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו.

אין בפני תביעה כספית לפיצויים ומשום כך לא אוכל להיעתר לתביעה.

הואיל והגעתי לתוצאה זו, אינני סבורה שעליי להיכנס לפרטי הפיצויים המגיעים לתובע. בהסכם השכירות התחייב הקיבוץ [צ"ל התובע - מ"נ] לשלם 17,000 דולר לחודש עבור המושכר ללא שירותי הסעדה. במו"מ הנוסף שהתקיים בין התובע לבין נושאי המשרה בקיבוץ הוסכם על 20 דולר לאדם ליום כולל הסעדה. פרט לכך לא ידועים פרטים רבים כמו מספר העולים, משך השהיה, סוג השהיה, התשלום הסופי ששולם לקיבוץ על ידי הסוכנות או משרד הקליטה למרות המכתב מ-5/2/01. כל זה יצטרך להתברר בין הצדדים."

           בית המשפט קבע גם בפסק הדין הראשון כי התנהגות הקיבוץ היתה בחוסר תום לב, וחייב את הקיבוץ בהוצאות.

2.        בעקבות זכייתו באופן חלקי בהליך המשפטי הראשון הגיש המערער בשנת 2004 את תביעתו השנייה, שהיא תביעה לפיצוי קיום בגין הפרת חוזה. תביעה זו החלה להתברר בפני סגן הנשיא נסים ממן, ובסופו של דבר התבררה על ידי השופט ארבל. טרבלסי מערער לפנינו בהליך זה על פסק הדין שניתן בתביעה השנייה. בתחילת ההליך בתביעה השנייה נשמעו עדויות, והוגשו חוות דעת מומחים מטעם הצדדים. בשלב מסוים, ובטרם נחקרו המומחים נרשם מפי הצדדים הסדר דיוני מוסכם, וכך נרשם מפיהם:

ב"כ הצדדים:

אנו מסכימים כי הדיון יעשה ללא חקירת המומחים. לאחר שמיעת הראיות נסכם את טענותינו ובית המשפט יקבע את העקרונות לפיהם תערך ההתחשבנות בין הצדדים. לאחר קביעת העקרונות שתעשה על סמך סיכומנו, ימנה בית המשפט מומחה מטעמו. המומחה יהא מוסכם על הצדדים ובהעדר הסכמה בין הצדדים ימונה על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

           בהחלטה שניתנה בהמשך ישיר להודעת הצדדים אישר בית המשפט את הסכמת הצדדים באשר לדרך הדיונית.

3.        בהתאם למוסכם הגישו הצדדים סיכומים לבית המשפט המחוזי. ביום 19.9.2007 ניתנה החלטה אותה נכנה להלן "החלטת העקרונות". בהחלטה זו קבע בית המשפט את העקרונות לחישוב הפיצוי. אחר כך מונה מומחה שנתן חוות דעת. המומחה לא נחקר בידי ב"כ המערער. ברוב העניינים אימץ בית המשפט בפסק הדין נשוא הערעור את חוות דעת המומחה שהוכנה בהתאם לעקרונות שקבע ובעניין אחד פסק לטובת המערער בניגוד לחוות הדעת. בפסק הדין חויב הקיבוץ לשלם למערער בגין הפסד רווחים בעסקה סכום של 478,434 ש"ח עם הצמדה וריבית מיום 31.12.2007.

4.        על פסק הדין הגיש המערער את הערעור שלפנינו. הקיבוץ מצידו הגיש ערעור שכנגד, אך בעקבות הערותינו בדיון משך ב"כ הקיבוץ עו"ד תל-צור את הערעור שכנגד. המערער עמד על ערעורו. עמדתי היא כי דין הערעור להידחות.

5.        השאלה המרכזית המתעוררת בערעור היא שאלת פרשנותו של פסק הדין הראשון. התובע טוען כי ישנו בפסק הדין הראשון מעשה בית דין לטובתו בדבר תוכנם המדויק של ההסכמים בכתב ובעל פה שנכרתו בינו לבין הקיבוץ. עמדתי היא כי כל שקבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון הוא כי הקיבוץ הפר הסכם עם המערער, אך הוא לא נכנס לפרטי ההסכם או ההסכמים ולתניות המחייבות במסגרתם. 

           בפתיח לפסק הדין הראשון מתואר מה שטען המערער בתביעה שהגיש כך:

"זוהי תביעה למתן סעד הצהרתי כי בין התובע לנתבעת (להלן: 'הקיבוץ') נכרת הסכם מחייב בכתב מיום 25/12/00 לפיו זכאי הקיבוץ לתשלום של 17,000 דולר לחודש, עבור מגורי עולים בחדרי אירוח שהקיבוץ יעמיד לרשותם, ללא שירותי הסעדה, וכן הסכם מחייב בעל פה מ-10/1/01 לפיו זכאי הקיבוץ לתשלום של 20$ ליום בגין כל עולה מטעם משרד הקליטה עבור כל השירותים והעלויות + הסעדה - כאשר כל יתרת התמורה שיקבל ממשרד הקליטה ו/או הסוכנות בגין קליטת העולים ושיכונם אצלו, בתקופה המצוינת בהסכם מיום 25.12.00 - מגיעה לתובע."

           המערער טען כי תביעתו התקבלה כפי שהיא וכי בית המשפט בהליך הראשון קבע כי תוכנן של ההסכמות הוא כמתואר על ידו, כפי שצוטט לעיל. גם בבית המשפט המחוזי טען התובע לקיומו של מעשה בית דין לזכותו בענין פרטי ההסכם. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו זו עוד בהחלטת העקרונות.

6.        כך למשל הבהיר בית המשפט בהחלטת העקרונות כי הצדדים לא חלקו על כך שהקיבוץ התחייב להעביר לרשות המערער קומפלקס הכולל 62 חדרי אירוח, אך בית המשפט קבע, בניגוד לטענת המערער, כי החוזה שהופר מתייחס רק לקומפלקס זה, וכי אין ההתחייבות שהופרה אותה נתן הקיבוץ חלה על השכרת יחידות נוספות שהשכיר הקיבוץ. הקיבוץ העמיד לרשות הסוכנות תחילה את 62 היחידות, ובכך היה כפי שקבע בית המשפט, משום הפרת ההסכם עם המערער. ואולם הקיבוץ העמיד בהמשך לרשות הסוכנות גם 144 חדרי מלון שלא היוו חלק מההסכם עם המערער. לגבי חדרים נוספים אלה קבע בית המשפט כי בהשכרתם אין הפרת התחייבות כלפי התובע. התובע, כך קבע, זכאי לפיצוי בגין מכלול הכולל 62 יחידות בלבד.

7.        באשר לתשלום עבור חדרי האירוח, המערער טען כי מלכתחילה התחייב לשלם 17,000 דולר לחודש לא כולל עלויות הסעדה ועלויות נוספות כגון חשמל, מים, טלפון, ארנונה ועלויות רכישת שירותים לניהול הפרוייקט, אך בהמשך הוסכם על 20 דולר ליום לעולה כולל הסעדה ויתר העלויות. בית המשפט דחה עמדה זו וקבע כי התשלום של 20 דולר ליום לעולה כולל רק את עלויות ההסעדה, אך לא את יתר העלויות בהן היה על המערער לשאת. לכן, בנוסף לתשלום של 20 דולר ליום לעולה היה על המערער לשלם לקיבוץ סכומים שונים בגין הוצאות החזקה, מיסי ניהול וכיוצא באלה שירותים שהקיבוץ היה אמור להעמיד לזכות הפרוייקט במסגרת השכירות. הנה כי כן, המערער טען כי אין להשית עליו הוצאות כלל, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע בהחלטת העקרונות כי הדברים אינם עולים בקנה אחד עם דברים מפורשים שנקבעו בהסכם בכתב.

8.        לא הזכרתי את כל פרטי המחלוקות. השאלה הניצבת לפתחנו היא עקרונית: האם פסק הדין הראשון קבע, לטובת התובע, כי פרטי ההסכם הם כמצוטט לעיל מן הרישא של תביעת המערער הראשונה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט השיב על כך בענייננו בשלילה, וזו גם דעתי. עיון בפסק הדין הראשון מעלה כי בית המשפט לא נכנס בהליך הראשון כלל ועיקרלתוכן פרטי ההסכם (למעשה - ההסכמים) אלא קבע כי, שלא כטענת הקיבוץ, אכן היה הסכם מחייב שהופר על ידי הקיבוץ. צטטנו לעיל את חלקו האופרטיבי של פסק הדין. ניתן לראות שלא נקבע שם דבר, למשל, לגבי השאלה האם הסכום של 20 דולר ליום כולל רק את שירותי ההסעדה או גם את העלויות הנוספות. בכל פסק הדין לא נמצאת כל קביעה בעניין. נהפוך הוא: קריאה תמה של הקטע האופרטיבי תוביל לכאורה למסקנה הפוכה מזו לה טוען המערער. בית המשפט התייחס בקטע זה לכך שהסכום של 17,000 דולר לא כלל עלויות הסעדה, והסכום של 20 דולר ליום לעולה שהוסכם עליו לאחר מכן כלל עלויות הסעדה. השתיקה לגבי העלויות הנוספות, הן לגבי הסכום של 17,000 דולר והן לגבי הסכום של 20 דולר ליום לעולה, מלמדת לכאורה כי לא חל בעניין זה כל שינוי - דהיינו עלויות נוספות אלה ממשיכות לחול על המערער כפי שנקבע בהסכם בכתב. בדומה גם המחלוקת בשאלת אופי המושכר (62 חדרי האירוח בלבד או גם 144 חדרי המלון) לא הוכרעה בפסק הדין הראשון. ושוב, גם כאן קריאה תמה של החלק האופרטיבי תוביל לכאורה למסקנה הפוכה מזו לה טען המערער. "המושכר" הוגדר בהסכם מיום 25.12.2000 במפורש ככולל רק את 62 חדרי האירוח ובשום מקום לא נקבע בפסק הדין הראשון כי המעבר לתשלום לפי 20 דולר ליום לעולה שינה הגדרה זו ואיפשר להוסיף על 62 חדרי האירוח גם את 144 חדרי המלון. יתר על כן, בפסק הדין הראשון בית המשפט מגדיר בראשית פסק הדין מהו הסעד ההצהרתי המבוקש לרבות קביעת תוכן ההסכמים אך מסיים את פסק הדין מפורשות בכך ש"אין בפני תביעה כספית לפיצויים ומשום כך לא אוכל להיעתר לתביעה".